המצעד להשבת הסלסה

קשה להגיד משהו רע על ג'ון סטיוארט, אז אני אנסה.

אין לי שום כוונה להשתתף ב"מצעד להשבת השפיות". המצעד הוא, כמובן, אירוע בידורי ולא הפגנה של ממש, וזה בסדר. המטרה נראית ראויה: אל מול הטירוף וההיסטריה מימין, אל מול האיומים בשואה שניה הנשמעים מפי פסיכים כגון גלן בק ובנימין נתניהו – בארצות הברית מדובר בבדרן, אצלנו בראש הממשלה – אל מול חוסר היכולת להציג טיעון פוליטי לוגי פשוט בויכוח ממוצע, להגיע מאלף לבית, ומבית לגימל, בלי לעבור בדרך את אש הגהנום וגבולות אושוויץ, מה יכול להיות הגיוני יותר מאשר נסיון להחזיר את הרציונליות, את המתינות, את השפיות לשיח הפוליטי? מה יכול להיות הגיוני יותר מאשר לגבש עמדה על סמך ערכי יסוד מוסריים ולוגיקה, ולא על סמך שנאה, רגשנות וצעקות? למה לא לנסות להוכיח באופן רציונלי ושפוי לבוחר הממוצע, שהמצב הכלכלי המחורבן כרגע הוא תוצאה של הממשל הרפובליקני, והוא היה גרוע בהרבה לולא החלפת הממשל, והוא יחמיר אם הרפובליקנים ישתלטו על הקונגרס, במקום להשאיר אותו לזעקותיהם של גלן בק ומסיבת התה? או שסיום הכיבוש בשטחים הוא הדבר היחיד שיכול לשפר את מצבה של ישראל?

אלא שכל הדברים האלה בכלל לא קשורים למצעד. באחת התוכניות האחרונות של מר סטיוארט, רואיינו כמה מהאנשים שמתכוונים להשתתף במצעד וזכו בנסיעה חינם לוושינגטון די סי. "נמאס לנו מהשמאל הקיצוני והימין הקיצוני" אמר זוג חובב סלסה שזכה בכרטיס. המשותף לכולם, כך נראה, היה חוסר העניין המוחלט בפוליטיקה. כלומר, במקום להשיב את השפיות לפוליטיקה וכך אולי להלחם במחלת ההתנזרות מפוליטיקה של אנשים שטוב להם מדי, המצעד רוצה להפטר מפוליטיקה. היא עושה הרבה רעש ומפריעה לנו בסלסה. מהו אותו "שמאל קיצוני", אגב? האם מדובר בלוחמי גרילה מסוכנים שמסתתרים בערבות איידהו ודורשים ביטוח בריאות לכולם ושוויון זכויות להומואים? הסימטריה המגוחכת בין השמאל לימין, הזכורה לרע בארץ מימי ה"קיצונים משני הצדדים" של אחרי רצח רבין, משמעותה בעצם – אין לי שום עמדה פוליטית. הפוליטיקה היא דבר רע ומגונה, מלא באנשים שצועקים מכל הצדדים, לא אכפת לי כל כך ואני לא יודע מי זה מי, אבל הם עושים המון רעש. במובן הזה, מר סטיוארט מתקרב באופן מסוכן לתחום של נינט.

אם כן, המצעד להשבת השפיות אינו המצעד להשבת השפיות לפוליטיקה (אם זה היה המצב, הוא היה ראוי ונחוץ), אלא המצעד להשבת השפיות לחיים שלנו, באמצעות הוצאת הפוליטיקה אל מחוץ לחיים שלנו. חלק גדול ממשתתפי המצעד יהיו אנשים שלא יוצאים לרחובות על שום דבר, חוץ מעל זכותם לא לשמוע על אנשים אחרים שיוצאים לרחובות. בהינתן שכך, לא רק שהמצעד אינו דבר חיובי – הוא מזיק.

עוד דבר: מספר ארגוני זכויות אדם התלוננו על כך שההייפ סביב המצעד של מר סטיוארט משך תשומת לב ממצעדים שהם ארגנו בשדרה הראשית בוושינגטון כמה שבועות לפני המצעד של מר סטיוארט. כאשר נשאל לתגובתו לכך, ענה מר סטיוארט, "tough shit." הוא אמר שהוא לא עובד אצל הארגונים הללו, וזה לא התפקיד שלו לדאוג ליחסי הציבור שלהם. זה נכון, אבל זו גם היתממות בוטה ומקוממת. מר סטיוארט אוהב להתמם: כאשר כתש לגזרים לפני כמה שנים את מנחי התוכנית "אש צולבת" בסי אנ אן (כתישה שהביאה להורדת התוכנית מהאוויר בסופו של דבר) ואלו האשימו אותו בתגובה בכך שהוא, כמו אחרים, מתחנף למרואיינים שלו ולא שואל שאלות קשות, מר סטיוארט ציין בפניהם שתוכניתו היא תוכנית בידור, ולא תוכנית חדשות, ולכן אין לו שום אחריות. יופי.

אבל למר סטיוארט יש אחריות, ויש השלכות למעשים שלו. תוכניתו היא תוכנית בידור של חדשות מזויפות, זה נכון. זו תוכנית מצוינת, וחשובה: הכתישה העקבית שלו של "פוקס ניוז" הרעילה היא חשובה, משום ש"פוקס ניוז" מעצבת דעת קהל. הכתישה עצמה, גם היא מעצבת דעת קהל. כאשר מר סטיוארט מראיין את ג'ים קריימר ושואל אותו שאלות קשות על תרומתן של תוכניות כמו התוכנית שלו למשבר הכלכלי של 2008, הוא גם מעצב דעת קהל. כאשר הוא מארגן מצעד במקום שבו מרטין לותר קינג צעד, והמצעד עוסק, לכאורה, בשיח הציבורי בארצות הברית ובהעדר השפיות שבו – הוא עושה מעשה פוליטי מובהק, ומעצב את דעת הקהל באופן מובהק. בעמדה כזו – ירצה או לא – יש לו אחריות. לא אחריות משפטית, אלא אחריות מוסרית. שהרי הוא ניזון מה"פוליטיקה", מזויפת או לא, שבתוכנית שלו: היינו חושבים אחרת על מצעד שמקדונלדס, למשל, הייתה מארגנת להשבת הביג מק בשדרה המרכזית בוושינגטון. אבל מר סטיוארט רוצה לאחוז את החבל ולהשאיר אותו שלם. זה העניין: אי אפשר לקחת את האלמנט הפוליטי, להתפרנס ממנו, לכתוש את מי שראוי לכתישה, וברגע ששואלים אותך שאלה קשה, לעפעף "אבל איני אלא בדרן!". כשאתה מארגן רבבות אנשים למצעד במקום בו מרטין לותר קינג צעד, אתה יותר מבדרן.

יכול להיות שמצעד להשבת הרציונליות והמוסר ההומניסטי לשיח הפוליטי היה ראוי יותר ממצעד למיגור הפוליטיקה. מצעד כזה חייב להעדיף את השמאל, אגב. אין סימטריה. כשמישהו יארגן מצעד כזה, אני שם, אם זה לא יצא בדיוק על חוג המקרמה שלי.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | כתיבת תגובה

By the People

אייברהם לינקלן נזכר בתודעה האמריקאית כאחד ממנהיגי ארצות הברית הגדולים, אם לא הגדול שבהם. מר לינקלן היה הנשיא בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, והנהיג את ארצות הברית בזמן חיסול העבדות ודיכוי המרד הדרומי בשם ערכי מגילת העצמאות האמריקאית, ובראשם השוויון בין כל בני האדם:

We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happiness.

בניגוד לתפיסה מקובלת, מר לינקלן היה רחוק מלהיות הסמולן שהוא מצוייר בפולקלור. בעוד שככל הנראה התנגדות לעבדות, כעניין מוסרי עקרוני, התחילה אצלו שנים רבות לפני מלחמת האזרחים, הוא מעולם לא האמין בשוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא לשחורים. בניגוד לרפובליקנים הרדיקלים, הסמולנים אכולי השנאה העצמית של אותה תקופה, מר לינקלן לא חשב שהרעיון של חברה דו גזעית הוא רעיון ריאלי או רצוי, ועד מלחמת האזרחים האמין בתוכנית הקולוניזציה, ליישוב מחדש של השחורים באפריקה.

הוא גם לא העמיד את שלטון החוק בראש מעייניו בכל רגע נתון. לא היה לו "בצלם", אבל בית המשפט העליון היה לעומתי ועוין: מדובר באותו בית משפט שקבע, רק ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה, כי שחורים לעולם לא יוכלו להיות אזרחים בארצות הברית, ואינם אלא רכוש. מר לינקלן הוציא ב 1862 צו המבטל את הזכות החוקתית להביאס קורפוס (הזכות של עצורים לגישה לערכאות), בחוסר סמכות מוחלט, ונכנס לעימות חזיתי חסר תקדים עם בית המשפט העליון: האחרון התעלם מהצו המבטל ונשיא בית המשפט העליון – הנשיא טייני, אותו אחד שקבע ששחורים לעולם לא יהיו אזרחים – הוציא צו הביאס קורפוס לג'ון מרימן, מרילנדי שתמך בקונפדרציה, שנעצר על ידי חיילי האיחוד. מר לינקלן והצבא התעלמו מהצו, ובית המשפט העליון קבע כי ביטול ההביאס קורפוס אינו חוקתי. מר לינקלן המשיך להתעלם. זו היתה תגובתו:

"An insurrection in nearly one-third of the States had subverted the whole of the laws . . . Are all the laws, but one, to go unexecuted, and the government itself go to pieces, lest that one be violated?"

מר לינקלן גם היה חשדן כלפי הפלגים הרדיקלים (הסמולנים) במפלגתו שלו, המפלגה הרפובליקנית (שבאותה תקופה היתה המפלגה הליברלית, אל מול המפלגה הדמוקרטית, שהיתה השמרנית), והטיל וטו על חלק מיוזמותיהם לנהוג ביד קשה כלפי הקונפדרציה.

ואולם, נראה שבכל הנוגע לגורל השחורים המשוחררים, אירועי מלחמת האזרחים הציתו שינוי אידאולוגי מסוים אצלו, אם כי קשה לדעת לאן היה השינוי הזה מוביל אלמלא נרצח: הוא השתכנע שזו ההזדמנות לשחרר את כל העבדים. בכל הנוגע לקולוניזציה, מצד אחד, הוא נוכח לדעת כי השחורים שהתגייסו לצבא האיחוד ונלחמו בחירוף נפש למען הצפון – ו 200,000 השחורים בצבא האיחוד תרמו תרומה לא מבוטלת לנצחון – היו נאמנים ונכונים להקריב למען הצפון לא פחות וכנראה הרבה יותר מהלבנים שלחמו בשורותיו, ומצד שני הוא ראה את הכשלון הצורב של מאמצי הקולוניזציה. נראה שהדברים הביאו אותו לשקול מחדש את עמדתו בנושא הזה.

זה היה אולי הכשרון הגדול של מר לינקלן, לדברי אריק פונר: הוא לא היה ליברל גדול, לא היה סמולני, לא האמין בשוויון פוליטי מלא, לא האמין בחיים משותפים בהרמוניה מושלמת. אבל היתה לו היכולת, ההכרחית למנהיג, לשנות את דעתו, להתאים את עצמו לאירועים מסביבו, להבין כאשר המציאות טופחת על פניו. הטפשים היום היו אומרים שהוא לא עקבי, שהוא בוגד בבוחריו, שהוא כמו שבשבת ברוח. הם היו דורשים משאל עם. אבל מר לינקלן היה מנהיג: הוא לא שינה את דעתו בהתאם לכיוון הרוח, אלא בהתאם למה שהוא האמין שנכון  לעשות, לאור הנסיבות. הנסיבות, כמו ההבנה שלנו שלהן, משתנות. מר לינקלן נתן למלחמת האזרחים ולשינויים שהיא בישרה להראות את הכיוון ואף להוביל אותו, אבל לא לסחוף אותו באופן בלתי נשלט.

ג'ון וילקס בות', לעומת זאת, לא היה יגאל עמיר. אכן, כמו יגאל עמיר, גם מר בות' האמין בעליונות הגזע שלו ובגורלו של הגזע הנחות להשאר תמיד גזע עבדים. ואולם, מעשהו של מר בות' היה אקט ייאוש חסר תוצאות מעשיות, שלא הביא לתוצאה הרצויה מבחינתו: הוא פשוט איחר את הרכבת. במקום להתנקש במר לינקלן כמה שנים קודם לכן, כשעוד היה אפשר להביא לשינוי אמיתי – היו ימים קשים לאיחוד במהלך מלחמת האזרחים בהם היו גורמים שניסו לגרום למר לינקלן להגיע להסכם עם הקונפדרציה, אבל בשלב הזה מר לינקלן כבר גיבש את דעתו: הוא לא יקבל שום הסדר שייאפשר את המשך העבדות, ובמלים אחרות הוא סירב לקבל כל דבר שהוא פחות מכניעה מלאה – הוא התנקש בו כמה ימים לאחר כניעתו של מפקד צבא הקונפדרציה, רוברט א. לי. בהינתן המועד בו בוצעה ההתנקשות, היא לא היתה יותר מאשר אקט של ייאוש, גם אם מר בות' עצמו האמין שהוא עשוי לגרום לשינוי.

יגאל עמיר, לעומתו, הראה יותר חזון (ויכולת ביצוע) במעשה שביצע מאשר כל מנהיגי ישראל בחמש עשרה השנים האחרונות ביחד:  האקט שהוא ביצע היה אקט פוליטי צופה פני עתיד. הוא זיהה – בדיעבד ניתן להגיד שבדיוק רב – את היכולת של יצחק רבין לקדם את תהליך השלום, ואולי חשוב מכך, את נכונותו היחודית של מר רבין להכנס לקונפליקט – גם קונפליקט קשה – עם הימין הגזעני הישראלי. אותה נכונות שהיתה למר לינקלן להתעמת עם הקונפדרציה, ואותה נכונות שלא קיימת אצל אף אדם אחר בהנהגה הישראלית. למר רבין לא היה כל עניין ב"פיוס", ובוודאי לא ב"צו פיוס".

וזה עוד הבדל: מר לינקלן היה נכון לעימות, אבל הוא לחלוטין לא היה היחיד בהנהגה האמריקאית שהיה נכון לעימות. כאמור, הוא שיחק תפקיד חשוב גם בהרגעת הרוחות ובנסיון לפייס לאחר שהמלחמה פרצה. גם נאום גטיסברג, המובא למטה, הוא דוגמה מובהקת לנכונות שלו להתפייס עם הדרום – אבל לא במחיר עקרונותיו. לאחר הרצח, הפלג הרדיקלי במפלגה הרפובליקנית השתלט לחלוטין על הקונגרס, ועשה שם ככל העולה על רוחו: הם העבירו את התיקון ה 14 לחוקה, המבטיח אזרחות מלאה ושוויון זכויות מלא לכל ילידי ארצות הברית ללא הבדל גזע, והגנה מלאה של החוק לכל אדם בתחומי ארצות הברית, ואת התיקון ה 15 המבטיח זכות הצבעה מלאה לשחורים. התיקונים 13-15 לראשונה הטילו חובות ברורות על מדינות, ולא רק על הממשל הפדרלי. מדינות הדרום התנגדו בחירוף נפש לתיקונים האלה כמובן, אבל הסכמתן (הדרושה לכל שינוי חוקתי) הושגה בכפייה. כמו כן, הקונגרס חוקק את חוק זכויות האזרח האסור על אפלייה והפרדה על בסיס גזעי מכל סוג (החוק הזה נפסל על ידי בית המשפט העליון, וחוקק שוב רק ב 1965). האם מר לינקלן היה רואה בעין יפה את הכיוון הזה? יתכן שכן, יתכן שלא. כל תשובה לשאלה הזו היא ספקולציה, אבל ניתן להגיד שלאור השינוי האידאולוגי שנראה שהוא עבר בזמן מלחמת האזרחים, יתכן שהוא היה תומך בכיוון הזה, בניגוד למחליפו הנשיא ג'ונסון שהתנגד. כך או כך, הרצח לא שינה דבר, ואולי אף עזר לרדיקלים לקדם את האג'נדה שלהם.

אצלנו, לעומת זאת, קרה הדבר ההפוך בדיוק, וככל שמנסים לחשוב על זה ולהבין את זה יותר זה נראה יותר אבסורדי: כמו אישה מוכה, מחנה השלום הוא זה שנכנס למגננה בעקבות הרצח, ומחנה הרוצח – הימין הגזעני והלאומני – מינף את הרצח כדי לקדם את האג'נדה שלו ולחסל כל סיכוי לשלום. אולי אחת הסיבות לכך היא שאצלנו מעולם לא היתה מלחמת אזרחים. אחרי רצח מר לינקלן, לא היו לאיש בצפון אשליות לגבי הדרום: מר לינקלן היה אויב מובהק ומוכרז של הדרום, והדרום לא ניסה לטעון שהמנהיג שלו נרצח, ושהרוצח הוא "עשב שוטה". אחרי הכל, מר לינקלן היה מנהיג המדינה האחרת, זו שנלחמה עד טיפת הדם האחרונה בקונפדרציה, למרות רצונו בפיוס (ואכן, את הפיוס הוא הציע לדרום מעמדה של ניצחון מוחלט בלבד).

הדבר הזה הפך כל מחשבה בכיוון של "פיוס" ופשרה עם הדרום לבלתי פופולרית בצפון. הנשיא ג'ונסון שהתנגד לרקונסטרוקציה בדרום, היה מבודד. הקונגרס לא התחשב בדעתו. אצלנו, לעומת זאת, המחנה הדמוקרטי נפל קרבן למניפולציות המתוחכמות של הימין הגזעני דוגמת "צו פיוס" וקריאה ל"הפסקת ההסתה (נגד הימין)" ודרישה ל"אחדות פנימית קודם לכל", לא רק בשל רפיסותו הטבעית של המחנה הדמוקרטי, אלא גם משום ששכנע את עצמו שבעצם אין פה סיטואציה של מלחמת אזרחים. המנהיג שנרצח היה גם המנהיג של המחנה ההוא, והרוצח היה עשב שוטה. עם כל הויכוחים הפוליטיים, הרי כולנו "אחים" (ומכאן גם הכינוי המאוס "מלחמת אחים", שנעשה בו שימוש למטרות מניפולציה בלבד).

ואכן, "צו פיוס" כלפי הדרום היה יכול לבטל את כל הישגי מלחמת האזרחים. מעניין לשים לב לכך שהימין הוא זה שנוהג להתנגד בקולניות ל"פייסנות". הוא צודק שפייסנות יכולה להיות דבר מסוכן, אלא שפייסנות היא דבר מסוכן הרבה יותר כשהיא מופנה לגורמים פנימיים מאשר לגורמים חיצוניים: פייסנות כלפי גורמים חיצוניים בדרך כלל נוגעת לויתור על אינטרסים כלשהם של המדינה המפייסת. זה יכול להיות הרה אסון, כמו בשנות השלושים של המאה ה 20, ויכול להיות גם הדבר הנכון לעשות. לעומת זאת, פייסנות כלפי גורמים גזעניים ואנטי דמוקרטיים מבפנים לעולם אינה דבר חיובי, משום שמשמעותה התפשרות על אופיה המוסרי של המדינה, וזה דווקא דבר שראוי להילחם עליו.

מלחמת האזרחים עשתה יותר מאשר לבטל את העבדות ולאפשר לצפון לעשות את כברת הדרך הנוספת לאחר רצח מר לינקלן: היא הביאה לקונסולידציה ולביסוס הסמכות העליונה של השלטון המרכזי בארצות הברית. המחיר היה כבד, אבל החל ממלחמת האזרחים, לא נשמעו עוד קריאות רציניות להפרדות מהאיחוד. סמכותה העליונה של הממשלה המרכזית – על אף היותה מוגבלת על ידי החוקה – לא עורערה עוד, ובוודאי לא באופן אלים. ארצות הברית, שמעולם לא חשבה על עצמה כאומה אחת לפני כן, הפכה לראשונה לאומה. מר לינקלן היה הראשון שהתייחס אליה כך – "אומה אחת תחת האל" בגטיסברג (גם האל, שהופיע בהכרזת העצמאות ונעדר מהחוקה, חזר לשיח האמריקאי לאחר גלות של כמעט 90 שנה, ומצא את משכנו הקבוע במטבעות ובהמשך גם בשטרות). עד מלחמת האזרחים ארצות הברית היתה שם עצם ברבים, ומאז מלחמת האזרחים אנחנו מתייחסים אליה ביחיד. אומה אחת. באומה הזו, כך הובהר למדינות הדרום, היה גם בוס, והיה מחיר להתנגדות. זה עוד עניין שמעולם לא הובהר בארץ.

אין בכוונתי לטעון שלולא נרצח מר רבין היתה פורצת מלחמת אזרחים. ראשית, לא בטוח שמלחמת אזרחים היתה נחוצה: יתכן שכמה מהלכים חד משמעיים מצד השלטון היו מוציאים את הרוח ממפרשי הימין הגזעני. שנית, מר רבין עצמו, לא פעם, סירב לנקוט במהלכים הקשים שנדרשו ממנו: כך למשל, הוא סירב לפנות את יהודי חברון לאחר טבח גולדשטיין. הוא לא הקפיא את ההתנחלויות בראשית ימי אוסלו. מנגד, חשוב לזכור שהחלק המשמעותי מבחינה אופרטיבית של הסכמי אוסלו נחתם שבועות בודדים לפני הרצח. על כל פנים, אין לדעת מה הוא היה עושה לולא נרצח, אבל ברור לחלוטין שהוא היה הדמות היחידה שהיתה מסוגלת, אם בכלל, לקבל הכרעות קשות, ושהצהירה בגלוי כי היא תעשה מה שנכון לעשות, למרות הפרופלורים.

ישעיהו לייבוביץ' צדק כשקרא למלחמת אזרחים, וקבע שמלחמות אזרחים הן מלחמות ראויות משום שהן על פי רוב מבטאות מאבקים בעניינים עקרוניים, ולא בענייני טריטוריה וכיו"ב. עם זאת, נראה שהרכבת הזו כבר יצאה. ב 1981 אולי זה היה אפשרי, ואולי אפילו ב 1995. כיום, הימין הגזעני חדר כבר באופן חסר תקנה לצבא ולשלטון. המחנה הדמוקרטי כיום הוא חלש יותר מאשר הקונפדרציה – אשר מלכתחילה לא היה לה סיכוי בטווח הארוך בהעדר סיוע חיצוני – ולרוע מזלו, גם הפרדות אינה אופציה: הגבולות בין המחנות אינם גיאוגרפיים. בארצות הברית שאלת הזמן לא היתה קריטית כמו אצלנו: בעית העבדות היתה קבועה ורק ייצרה עוד ועוד התנגדות, ומנגד היא מעולם לא איימה להתפשט, כמוסד, למדינות הצפון, וזאת למרות פסיקת בית המשפט העליון לפיה, באופן אישי, עבד שבורח למדינה חופשית נותר בגדר רכוש אדוניו. למעשה, פסיקות מהסוג הזה רק חיזקו את ההתנגדות בצפון וזירזו את ההכרעה. בארץ, ככל שהזמן עובר, השלטון המרכזי נשלט יותר ויותר על ידי הימין הגזעני, ופתרון לבעיית ישראל-פלסטין הופך לפחות ופחות פרקטי בשל התרחבות ההתנחלות וחלחולה לאיזורים פלסטינים במובהק, וההשחתה המוסרית הנמשכת של העם הישראלי כולו.

בשלב הזה, הסיכוי שהפתרון יבוא מתוך החברה הישראלית הוא קלוש. מנגד, המצב הנוכחי אינו בר קיימא. נראה יותר ויותר שהפתרון יבוא בהתערבות מבחוץ, שלא תותיר לישראל ברירה אלא לאזרח את כל תושביה ותושבי השטחים שבשליטתה. במקרה הזה, אלו שייזכרו כמחסלי המדינה היהודית, במעשה ובמחדל, יהיו דווקא אלה שדורשים מכל שאר העולם להיות נאמן ליהדותה.אין פה לינקלן, וגם לא רבין. רק ישי, נתניהו, ברק וליברמן. אה, וגם פרס.

בארצות הברית, אגב, נהוג לציין ימי הולדת, ולא ימי מוות.

Four score and seven years ago our fathers brought forth on this continent a new nation, conceived in liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal.

Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation, so conceived and so dedicated, can long endure. We are met on a great battle-field of that war. We have come to dedicate a portion of that field, as a final resting place for those who here gave their lives that that nation might live. It is altogether fitting and proper that we should do this.

But, in a larger sense, we can not dedicate, we can not consecrate, we can not hallow this ground. The brave men, living and dead, who struggled here, have consecrated it, far above our poor power to add or detract. The world will little note, nor long remember what we say here, but it can never forget what they did here. It is for us the living, rather, to be dedicated here to the unfinished work which they who fought here have thus far so nobly advanced. It is rather for us to be here dedicated to the great task remaining before us—that from these honored dead we take increased devotion to that cause for which they gave the last full measure of devotion—that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain—that this nation, under God, shall have a new birth of freedom—and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

הפלסטינים כבר הכירו במדינה יהודית

אין ספק שבנימין נתניהו עושה כל שביכולתו כדי לטרפד את המשא ומתן לשלום, ובדרך גם לחסל את מדינת ישראל כדמוקרטיה באופן סופי ומוחלט, והוא עושה עבודה די טובה. אחת מהדרכים בהן הוא עושה זאת, היא ההתעקשות המשונה על הכרה פלסטינית בכך שישראל היא מדינה יהודית, כאילו שאופיה של המדינה הוא דבר שנקבע על ידי מדינות אחרות, ולא על ידי, למשל, זהותם של רוב תושביה.

הפלסטינים, מצדם, מסרבים לרקוד לפי החליל של מר נתניהו – וקשה להאשים אותם. תהא אשר תהא המשמעות האמיתית של הכרה מהסוג הזה, מר נתניהו יציג אותה ככניעה, וישתמש בה כדי לגזור קופון פוליטי, ולהוכיח לכל העולם שהוא מחליט. לא כך מנהלים משא ומתן, ומר נתניהו כמובן מודע לכך.

כל העניין הוא בר-טרפוד לדעתי, משום שהפלסטינים (ליתר דיוק, אש"ף) הכירו כבר במדינה יהודית. כך נכתב בהצהרת אלג'יר מ 1988:

Despite the historical injustice done to the Palestinian Arab people by their dispersion and deprivation of the right of self determination after the United Nations General Assembly Resolution 181 of 1947, which partitioned Palestine into two states, Arab and Jewish, that resolution still provides the legal basis for the right of the Palestinian Arab people to national sovereignty and independence. (ההדגשה הוספה)

במלים אחרות, למרות העוול שנעשה לפלסטינים במהלך מלחמת 1948, להכרזת האו"ם מ 1947 יש תוקף משפטי, והיא מהווה את הבסיס לזכות הפלסטינים למדינה. למען הסר ספק, הפלסטינים מציינים פה במפורש את חלוקת הארץ לשתי מדינות – ערבית ויהודית.

נכון שגבולות המדינה היהודית, לפי החלטה 181, מצומצים יותר מגבולות שביתת הנשק מ 1949. אבל השאלה כאן היא לא שאלת הגבולות. בכל הנוגע לגבולות – וזו הערת אגב – טיוטת החוקה הפלסטינית מ 2003 קובעת בסעיף 1:

The State of Palestine is a sovereign, independent republic. Its territory is an indivisible unit based upon its borders on the eve of June 4 1967.

לכן, בניגוד לטענות שונות שנשמעו בעקבות הכרזתו של יאסר עבד רבו על נכונות של הפלסטינים להכיר במדינה יהודית בגבולות 67, לא מדובר במהלך דרמטי או בעל השלכות משמעותיות, חוץ מכך שהוא עשוי לגרום למר נתניהו להתפתל ולהזיע קצת, ואז לחשוב על דרישה מגוחכת אחרת כדי להכשיל את המשא ומתן.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

Summertime

ישעיהו לייבוביץ' תהה פעם אם המדיניות הישראלית מאז 1967 היא טפשות מרושעת או רשעות מטופשת. שר הפנים, אלי "פינוקיו" ישי, הוא רשע ידוע, ונראה שאלמנט הטפשות גם קיים – ואינו מאוד מוצנע – בהגותו.  כה אמר:

"אני מוכן לשקול את הרעיון שיהיה שעון חורף ליום כיפור, ואז נחזור לשעון הקיץ. יש כל מני רעיונות. ביום כיפור, שרוב עם ישראל צם, יהיה שעון חורף ולאחר מכן נחזור חזרה. הדתיים אוהבים את שעון הקיץ לא פחות".

ראשית, כדאי לשים לב לעילגות הבלתי נתפסת שמר ישי הצליח לדחוס ל 38 מלים. היא מדברת בעד עצמה.

שנית, כדאי לשים לב לבחירת הניסוח: "אני מוכן לשקול את הרעיון". העריץ הנאור, מר ישי, מוכן לשקול את הרעיון. הוא ולא שרף. אלא שמועדי שעון הקיץ כיום קבועים בחוק. חוק, במדינת ישראל, מבטא את הכרעת הכנסת, שהיא הרשות המחוקקת, אשר מייצגת את הריבון במדינה, שהוא – להלכה – העם. שרים בממשלה, לעומת זאת, הם משרתי ציבור ולא הריבון. למר ישי אין שום סמכות בנוגע לשעון הקיץ – כל שיכול הוא לעשות הוא להציע לרשות המחוקקת לשנות את החוק. מר ישי, כמובן, אינו מבחין בזוטות דווקניות כאלה: הפרדת רשויות, סמכויות הממשלה, ריבונות הכנסת. הוא לא למד אזרחות, למיטב הבנתי (אלא אם בישיבת "חורב", בישיבת "פורת יוסף" או בישיבת הנגב מלמדים אזרחות). גם הילדים שלכם לא ילמדו אזרחות, אגב.

אבל נניח לזוטות הללו – הן אמורות להטריד רק את מי שעוד מאמין שיש כאן דמוקרטיה. יתרה מזאת, כשמדובר על שונא הזרים הגבלסיאני בו עסקינן, פתאום נראה שהפרדת רשויות והגבלת סמכויות הם דברים שוליים. לא זה העניין. אני אפילו לא מתעניין באוויליות הטהורה של הרעיון להזיז את השעון ארבע פעמים בשנה. שני דברים מטרידים אותי. האחד – מה האינטרס של אותו חלק בעם שצם ביום כיפור בהנהגת שעון קיץ ביום כיפור?

  1. משך הצום הוא קבוע – 25 שעות. בין אם מדובר בשעון קיץ ובין אם מדובר בשעון חורף. לכן, לא נראה שהזזת השעון תקצר את משך הצום (כדי שקיום המצוות יהיה יותר נוח – שיקול שמקיימי המצוות בכלל לא אמורים לקחת בחשבון), או תאריך אותו (כדי שהעינוי יהיה יותר קשה). כך או כך, משך הצום הוא 25 שעות. בויקיפדיה נטען שהסיבה היא שקל יותר לצום לפני השינה מאשר בבוקר. זה טיעון טפשי כשלעצמו, וטפשותו מתחדדת לאור העובדה שאם נזיז את השעון רק ליום כיפור, ניתן להניח שהרגלי השינה של "רוב עם ישראל" ישארו כשהיו, ולא יספיקו להתאים את עצמם לשעון החדש. כלומר, הם ילכו לישון ויתעוררו בבוקר באותו זמן, ביחס לגרמי השמיים. משך הצום הוא השיקול הרלוונטי היחיד, בתיאוריה, ככל שהדבר נוגע לאותו "רוב עם ישראל" שצם.
    מתוך הנחה שישי לא מדייק – ולא בפעם הראשונה – בטיעון שחשובה לו רווחתו של "רוב עם ישראל", אני מוכן להניח שהוא למעשה מנסה לקדם את האינטרסים של רוב דתיי ישראל. ואולם,
  2. לא ברור באיזה אופן הזזת השעון – בוודאי הזזתו ליום אחד בלבד – תסייע גם לדתיי ישראל, אשר נאלצים לקום לתפילה. הרי מועד התפילה נקבע לפי מיקום גרמי השמיים. מה זה משנה שהשעון מורה על שעה אחרת? ושוב, בפרט כאשר מדובר בשינוי למשך יום כיפור בלבד? מה גם שהמשמעות של הזזת השעון היא ששעת תפילת הבוקר תהיה (כלומר, השעה עליה יורה השעון) מוקדמת יותר דווקא.

הויכוח בין דתיים לחילוניים בעניין הזה תמיד נסוב על השאלה אם ראוי לגרום את ההפסד הניכר למשק במעבר מוקדם לשעון חורף, על מנת להשיג את התכלית – עליה אין עוררין – של הקלת העול המעצבן של קיום המצוות בעבור מקיימי המצוות. זה בעצם נראה כמו איזון בין אינטרסים מנוגדים: מצד אחד, האינטרס הכלכלי והחברתי הברור בשעון קיץ שכולל בתוכו גם את האיכות שאינה נקנית בכסף של שעות שמש ארוכות ושקיעה מאוחרת; מצד שני, האינטרס של מקיימי המצוות בחיים קלים – אם אי אפשר ללכת בלי ולהרגיש עם, אז לפחות ללכת עם קצת פחות. אם זה הויכוח, אז נראה – לכאורה – כי ההכרעה היא עניין ערכי: איזה אינטרס עדיף בעיני כל אחד. לפני שאסביר למה זה לא נכון, אשמח אם מישהו יסביר לי מדוע אין עוררין על עצם קיומו של האינטרס של מקיימי המצוות בהקדמת שעון חורף.

העניין השני – ברור שאם יש תועלת כלשהי למקיימי המצוות בהקדמת שעון החורף, היא שולית לחלוטין. אבל אני מוכן להניח לשם הויכוח שקיימת תועלת משמעותית. מתעוררת פה שאלה עקרונית, שמבטלת לחלוטין את איזון האינטרסים הפשוט, אשר קיים, למשל, בשאלה אם ראוי לפגוע ברכוש הפרטי למען טובת הכלל, וכיו"ב: קיום מצוות הוא עול. הוא עול שאנשים רשאים לבחור אם לשאת אותו, אם לאו. במובן הזה, ההכרעה הערכית לקיים מצוות אינה שונה מכל הכרעה ערכית אחרת שבחובה עול – תוכן ההכרעה אינו רלוונטי כרגע: הוא משנה בניתוח הסובייקטיבי בהכרח של הערך בפעולה, אך הניתוח של הפעולה כפעולה הוא אובייקטיבי, ומתייחס רק לצורה, או לאופן נשיאת העול.

אם כן, מקיימי המצוות מעוניינים בהסרת חלק מהעול אשר הם בחרו ליטול על עצמם, והעברתו אל כתפי שאר האוכלוסיה, אשר בחרה באופן מודע שלא ליטול את העול הזה. בכך מנוטרלת רוב המשמעות הערכית של קיום המצוות. בניגוד לפעילות התנדבותית, למשל, קיום המצוות הוא עניין אישי. אם אני בחרתי לא לקיים מצוות, בהכרח אין לי שום עניין בכך שמישהו אחר יקיים מצוות. במלים אחרות, תומכי הקדמת שעון החורף בעצם מבקשים לשלול מאזרחי המדינה את ההכרעה החופשית שלא לקיים מצוות, וזאת אפילו לא מתוך גישה שאומרת שיש ערך מוסרי בכך שכולם יקיימו מצוות ויש עוול מוסרי באי קיום מצוות, אלא מתוך גישה תועלתנית שמבקשת להקל את החיים למקיימי המצוות: ללכת בלי ולהרגיש עם.לו הייתי מקיים מצוות, הייתי מתנגד נחרצות להקדמת שעון החורף. הייתי רואה בזה ביזוי מוחלט של הערכים שלי. למה הקול הזה לא נשמע?

למה בכלל אנשי ש"ס טורחים לקיים מצוות, או לפחות לכאורה לקיים מצוות? הרי מדובר בחבורת עסקנים ציניים לחלוטין, חסרי מצפון ומוסר, שעל פי הרושם שעולה מדיווחי התקשורת ומהכרעות בתי המשפט על מעלליהם, מתעניינים אך ורק בקידומם האישי ובטובתם הכלכלית של אנשי ומוסדות שלומם. אז למה בכלל לטרוח?

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 2 תגובות

שקרים ואיומים: "קדימה" וחברותיה מכות שנית

עשרים וחמישה חברי כנסת – כולל, כמובן, חברי כנסת ממפלגת "קדימה" – חתומים על הצעת חוק: איסור הטלת חרם. מדובר בעוד אחת מהצעות החוק שמטרתן לחסל ולרסק את שאריות הדמוקרטיה שאנחנו מספרים לעצמנו שעדיין יש כאן, ובאופן ספציפי יותר, מטרתה כפולה: לאסור על כל פעילות שעשויה לעודד הטלת חרם על ישראל או על "איזור הנמצא בשליטת ישראל", וכן להעניש את הרשות הפלסטינית על סירובה להמשיך לממן את הכיבוש המתבטא בהטלת חרם על תוצרת התנחלויות.

הצעת החוק קובעת כי אין ליזום חרם נגד מדינת ישראל, לעודד השתתפות בו, או לספק סיוע או מידע במטרה לקדם אותו, וקובע פיצויים עונשיים ונזיקיים על אזרח ישראלי העובר על איסור זה. במקרה שאזרח זר עבר על הוראת החוק, כניסתו לישראל ופעולות בחשבונות בנק, מקרקעין וכיו"ב יאסרו למשך עשור. בכל הנוגע לרשות הפלסטינית ("ישות מדינית"), הצעת החוק קובעת כי ישראל תוכל לחמוס ממנה כספים שישמשו לפיצויי הנזקים שיגרמו על ידי החרם שהטילה על תוצרת התנחלויות. במלים אחרות, להכריח את הפלסטינים להמשיך לממן את הכיבוש ואת הנישול שלהם עצמם, גם בניגוד לרצונם.

נזר הבריאה החתומים על הצעת החוק הפסיכית הזו אינם מסתפקים בכך. בעוד שכלל ידוע הוא שחוק אינו חל רטרואקטיבית, הגדילו חברי הכנסת לעשות והוסיפו סעיף (9 ב') שקובע כי מי שקרא לחרם בשנה שלפני חקיקת החוק, יהיה מחויב להוכיח כי הוא מתנגד כעת לחרם, על מנת שלא יוטלו עליו הסנקציות הקבועות בחוק.

אלו דברי ההסבר להצעת החוק:

"חוק זה מטרתו להגן על מדינת ישראל בכלל ועל אזרחיה בפרט מפני חרמות אקדמיים, כלכליים ואחרים, הבאים מחמת הקשר שלהם למדינת ישראל. בארה"ב קיים חוק דומה המגן על ידידותיה מפני חרם של צד שלישי, כאשר הנחת היסוד היא שאזרח או תושב המדינה לא יקרא להטלת חרם על ארצו הוא או על בעלות בריתה. הנחה זו הופרכה ככל שהדברים אמורים באזרחי ותושבי ישראל. אם ארה"ב מגינה בחוק על ידידותיה, קל וחומר שלישראל קיימת החובה והזכות להגן בחוק עליה ועל אזרחיה. הצעת החוק מבדילה בין שלושה סוגים שונים של חרם: חרם שהוטל על ידי תושב או אזרח ישראל, חרם שהוטל על ידי תושב או אזרח זר, וחרם שהוטל על ידי ישות מדינית זרה, לפי קביעת ממשלת ישראל או בחוק שחוקקה הישות המדינית הזרה. האיזון בין טובת הציבור והמדינה לחירות הפרט בא לידי ביטוי בהגבלת חלות החוק לייזום או קידום חרם, תוך הימנעות מהתייחסות לשיקולי הפרט בבואו לבחור לעצמו מוצר או שירות."

שני דברים מעניינים בדברי ההסבר (הקצרצרים) תפסו את עיני:

הטענה כי בארה"ב קיים חוק דומה נראתה לי בלתי סבירה לחלוטין, ולכן פניתי לח"כ אלקין במייל וביקשתי הפנייה לאותו חוק. אחד מעוזריו הפנה אותי לחוק אמריקאי (למעשה תיקון לחוק) בשם Exports Administration Amendments of 1977. אליה וקוץ בה – החוק המדובר אינו דומה כלל להצעת החוק הישראלית: החוק האמריקאי אוסר על גופים עסקיים בתנאים מסויימים לסרב לקיים פעילות עסקית (להפלות לרעה למעשה) עם גורמים במדינות אשר הוטל עליהן חרם על ידי מדינה שלישית (כפי שניתן לראות כאן). אפשר להתווכח על מידת המעורבות הרצויה של הממשלה האמריקאית בסחר הבינלאומי של חברות אמריקאיות, אבל אי אפשר להתווכח על כך שבשום מקום בחוק האמריקאי אין הגבלה של חופש הביטוי של מאן דהוא בכלל, ואין איסור על קריאה לחרם או יוזמת חרם בפרט. בדיוק כשם שחל איסור על חברות אמריקאיות לייצא למדינות שמוטלות עליהם סנקציות, אבל אין איסור על אזרחים אמריקאיים לקרוא להסרת הסנקציות. חברי הכנסת שטוענים בדברי ההסבר כי קיים חוק דומה בארה"ב, במטרה להרגיע את חבריהם שעשויים לחשוש מלהצביע בעד חוק שנראה, על פניו, מטורף לחלוטין, בעצם מוליכים אותם שולל.

באותו הקשר, עוד הצגה מטעה של המציאות יש בקביעה "אם ארה"ב מגינה בחוק על ידידותיה, קל וחומר שלישראל קיימת החובה והזכות להגן בחוק עליה ועל אזרחיה", ממנה עולה כי ארה"ב הלכה צעד אחד מעבר לחוק המוצע, אשר מסתפק בהגנה על ישראל עצמה, כאשר ארה"ב מגינה על "ידידותיה". כאשר מבינים את ההבדל בין החוק האמריקאי להצעת החוק הישראלית – החוק האמריקאי עוסק בנטילת חלק בחרם קיים ואילו הצעת החוק הישראלית מציעה לאסור על קריאה לחרם או תמיכה מכל סוג שהוא בו – ברור גם מקור ההבדל. ישות עסקית אינה יכולה להימנע מ"פעילות עסקית" במדינה בה הישות ממוקמת גם אם תרצה בכך, וממילא אין טעם לאסור בחוק על החרמת המדינה על ידי אותה הישות.

אין צורך לציין כי לא בכדי אין חוק אמריקאי דומה להצעת החוק הישראלית – חוק כזה היה נוגד את התיקון הראשון לחוקה ומבוטל על ידי בית המשפט העליון. ניסיתי להסביר לאותו עוזר את ההבדל בין החוקים, ומדוע ראוי להסיר את ההתייחסות לחוק האמריקאי, אשר עלולה להטעות את חברי הכנסת, מדברי ההסבר. הנסיון כשל, ותשובותיו היו ברמה נמוכה מאוד. השלב הבא הוא פניה ללשכה המשפטית של הכנסת, שלטענת אותו פקיד אישרה את נוסח דברי ההסבר, בבקשה להסיר כל התייחסות שקרית מדברי ההסבר להצעת החוק.

אולי יותר מעניין מהאנלוגיה המטעה הוא המשפט המאיים החותם את דברי ההסבר מעליבי האינטליגנציה והעילגים הללו:

"האיזון בין טובת הציבור והמדינה לחירות הפרט בא לידי ביטוי בהגבלת חלות החוק לייזום או קידום חרם, תוך הימנעות מהתייחסות לשיקולי הפרט בבואו לבחור לעצמו מוצר או שירות."

חשוב לשים לב למשמעות המשפט הזה: חברי הכנסת רומזים לנו שיש אפשרות, אפילו שאינה מתקיימת כרגע, שיהיה חוק שיאסור על אנשים פרטיים להימנע מלקנות, לדוגמא, מוצרי התנחלויות משום שהם מתנגדים לכיבוש ולנישול הכרוך ביצורם. אמנם, למען ה"איזון" בין זכויות הפרט לבין "טובת הציבור והמדינה" (שהרי ברור ש"טובת הציבור והמדינה" היא המשך הכיבוש), החליטו הגאונים הנאורים בכנסת שלא להתערב בשיקולי הפרט בבואו לרכוש לעצמו מוצר או שירות, אבל במצב אחר, בהחלט יתכן שה"איזון" אותו עושים חברי הכנסת יטה יותר לצד "טובת הציבור והמדינה", ואז אדם שיפעיל שיקולים שאינם נראים לדליה איציק ואחרים ברכישת העוגיות שלו, או פטריות היער שלו, או הדאודורנט שלו, יחוייב בנזיקין. העובדה שבעיני חברי הכנסת, האמירה הזו – אודות האיזון שבא לידי ביטוי באי התערבות בשיקולי הפרט בבואו לרכוש לעצמו מוצר – נראית אמירה סבירה, אמירה שניתן בכלל להשמיע במדינה דמוקרטית ולכלול בדברי הסבר להצעת חוק, מדאיגה אולי יותר מכל החוק המטומטם הזה.

לא יזיק לציין במפורש את שמות מוליכי השולל ואויבי הדמוקרטיה החתומים על ההצעה הזו. חלקם נמצאים בכנסת בזכות לא מעט שמאלנים – חלקם אף מצביעי חד"ש פוטנציאליים – שהחליטו שהדבר הכי חשוב הוא "רק לא ביבי", ובסוף קיבלו גם את ביבי וגם גרועים ממנו במפלגה שהצביעו עבורה: זאב אלקין, דליה איציק, אריה אלדד, אופיר אקוניס, צחי הנגבי, משה גפני, דוד רותם, דוד אזולאי, זבולון אורלב, יריב לוין, חיים כץ, יואל חסון, ציפי חוטובלי, ליה שמטוב, רוברט אילטוב, אברהם מיכאלי, מנחם אליעזר מוזס, יעקב כץ, רוחמה אברהם-בלילא, מגלי והבה, כרמל שאמה, דני דנון, אלכס מילר, יצחק  וקנין, אורי מקלב.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | 2 תגובות

מוסר זה פיכסה

נינט טייב, שלמיטב הבנתי הינה זמרת ישראלית מצליחה, מאוכזבת מביטול הופעותיו של דבנדרה בנהארט בארץ. והיא כועסת. מאוד כועסת. גב' טייב מאשימה, כמובן, רק את מר בנהארט, ולא, חלילה, את הממשלה שהפכה את המדינה הזאת למצורעת, או 43 שנות כיבוש שגם תרמו לעניין. היכולת המדהימה להאשים את כל העולם ובני זוגו בשנאת ישראל ולעולם לא להפנות אצבע מאשימה, אפילו מהוססת או אכולת ספיקות, כלפי הממשלות הכושלות והמושחתות שהעם הזה בוחר פעם אחר פעם צריכה להיות נושא למחקר, אם לא הייתה עדיין. מישהו טען בפניי באחרונה בלהט, כי התורכים אשמים בביטול ההופעה של הפיקסיז. הוא אפילו לא האשים את הפיקסיז, אלא הלך צעד אחד קדימה: התורכים! אבל אני סוטה מהנושא.

כך אמרה גב' טייב:

"הביטול שלו מאכזב אותי יותר מקודמיו כי הוא יצא בהצהרות. חשבתי, כמו רבים אחרים, שהוא באמת מעל לפוליטיקה או דת. באמת אכזבה קשה. הכי מעצבן זה שהקטליזטור העיקרי לביטול הגיע מהכיוון שלנו. מה הם חושבים? שאנחנו, הקהל, אמור לספוג את העונש הזה? למה מראש לערבב פוליטיקה שהיא שיא הלכלוך, עם הדבר הטהור ביותר – מוזיקה? קשה לי להבין את זה, אני ממש בסערה. מה שקורה כאן מקומם מאד."

האינפנטיליות והפינוק ברורים לחלוטין על פני השטח, אבל בעיני זו אמירה מעניינת מאוד, ואני חושב שהיא מייצגת עמדה נפוצה בציבור הישראלי. לא אתייחס לעניין הדת, ולתפקיד המרכזי של דת ביצירת המוזיקה המופלאה ביותר שנוצרה אי פעם, מבאך ועד לאחות רוזטה תארפ, כי לא הצלחתי להבין מה קשורה דת לעניין. אתייחס לדברי גב' טייב בגנות הפוליטיקה.

בדרך כלל, כאשר מדובר על פוליטיקה כדבר "מלוכלך", הכוונה היא לא למשמעות האמיתית והמלאה של המונח "פוליטיקה", כלומר אמנות השלטון והפעילות הציבורית, אלא לסרח העודף המתלווה לעתים אל הפוליטיקה בדמוקרטיה, עד כדי כך שלעתים הוא הופך לחזות הכל: הדילים, הג'ובים, היריבויות האישיות, השנאות הקטנוניות, הסחטנות וכיו"ב. לעתים קרובות, מתייחסים ל"פוליטיקה" העודפת הזאת, כאל מכשול המוצב בפני הפעילות הציבורית האמיתית, השיפור המהותי והאמיתי במצב הציבור והשלטון.דוגמאות לטענות מהסוג הזה אשר נשמעות לעתים קרובות: הפוליטיקה הקטנונית של ארגוני השמאל אינה מאפשרות להם להתאחד ולפעול למען סיום הכיבוש. הפוליטיקה המלוכלכת בשיטת הקואליציה הנהוגה אצלנו, אינה מאפשרת לממשלה לפעול בצורה יעילה. וכו'.

אלא שבעולם המושגים של גב' טייב, כל הפוליטיקה היא "מלוכלכת". נשים בצד את השאלה אם ביטול הופעות בישראל הוא דבר מוצדק וגם את השאלה אם הוא אפקטיבי. נגיע לעניינים אלה בימים הקרובים. לדעתי, בכל מקרה, אין עוררין על כך שמדובר במעשה שלא קשור לפנקסנות והתחשבנות "פוליטיות" במובן הסרח העודף: גם אם מר בנהארט טועה, אם הוא ביטל את ההופעות ממניעים פוליטיים, הרי שאלה מניעים שקשורים במהות: הכיבוש הישראלי, פעולותיה של ישראל בהקשרים שונים כגון יירוט המשט, וכו'. אם הוא לא ביטל את ההופעות ממניעים פוליטיים אלא ממניעים כלכליים או מפחד עקב איומים, הרי שכל העניין הוא בכלל לא פוליטי מלכתחילה, ולכן האמירה לפיה מדובר ב"ערבוב" של פוליטיקה ומוזיקה איננה רלוונטית. נמצא, שגב' טייב מאמינה שכל הפעולות בספירה הפוליטית, גם הפעולות המהותיות, הנסיון האמיתי והכן לתיקון עולם, כולן לכלוך, ולא סתם לכלוך: שיא הלכלוך.

וחוסר הבושה, הקלות והאגביות בהם היא אומרת זאת פשוט מדהימים. הציניות בחברה שלנו הגיעה לרמה כזו, שאם אתה תקוע בתחת של עצמך, כמו גב' טייב, אתה "טהור". אם אתה מנסה לשנות את העולם, לשפר אותו, לעשות טוב, אתה "מלוכלך" (ושוב, חשוב להבין: לא מדובר פה על החלטתו של מר בנהארט לגופו של עניין, אם היא טובה או רעה. מדובר פה על עצם העיסוק בעניין ה"פוליטי"). אדישות = טוהר. תיקון עולם = לכלוך.  זהו עולם הפוך של ממש, ואחת מני אינדיקציות רבות לחולי הקשה בו מצויה החברה שלנו.

בשביל אנשים כגון גב' טייב, שאין להם עניין לדעת על הזוועות שנעשות בשמם ולנסות לתקן אותן, האדישות היא הכרח. זה ידוע וברור. אלא שכמו דברים רבים שהם "הכרח" במדינה הזו, הגענו לשלב ההכרחי בו ה"הכרח" הופך לאידיאולוגיה, לערך בפני עצמו. קצת כמו הצבא, אשר במדינה מתוקנת הוא רע הכרחי המיועד להגנה עצמית ותו לא ואילו בארץ הוא במעמד על, קודש הקודשים ומרכז הקיום הערכי במדינה, תכלית בפני עצמה אשר במקום להגן על המדינה משתמשת במדינה כדי להגן על עצמה.

גב' טייב גם מדברת על "הענשת הקהל", כאילו עצם המחשבה על כך שיש קשר כלשהו בין ה"קהל" לבין הממשלה שמייצגת אותו הוא אבסורד מוחלט. כאילו אנחנו במקרה פה. אני באופן עקרוני לא אוהב להתייחס לקבוצות בני אדם כיחידה אורגנית אחת. אבל גב' טייב היא זו שעשתה זאת במקרה הזה: היא מדברת על "הקהל" כיחידה מונוליתית אחת, ולא על "האנשים בקהל שמתנגדים לכיבוש", או "האנשים בקהל שהצביעו למפלגות שמתנגדות לכיבוש". ולכן התגובה המתבקשת לכך היא – הרי זהו אותו קהל שהצביע למען הנצחת הכיבוש במשך 43 שנה, ובחר בבחירות האחרונות את הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה, המונהגת בידי שני בולסי סיגרים קפיטליסטים קריקטוריים, בריון פאשיסט שהורשע בהכאת ילד בן 12, ועסקן דתי שונא זרים וגבלסיאני! אם זה המצב, האם ה"קהל" הזה לא הרוויח את ה"עונש" שלו ביושר?

הבעיה, אם יש כזו, בביטול ההופעה, איננה בהענשת "הקהל". הבעיה היא בהענשת החלקים בקהל – האינדיבידואלים – אשר הם אנשים מוסריים.

בהערת אגב ראוי לציין שגב' טייב מתעלמת מהעובדה שבאקלים הנוכחי, גם הגעה לישראל היא אקט פוליטי מובהק, אשר מאפשר לאזרחים כגון גב' טייב להמשיך לסמם את עצמם ולהאמין שבעצם אנחנו בקנדה, ולהמשיך לרפרף על כותרות העיתונים (או העיתון היחיד שעוסק בכך, בעצם) המדווחות על זוועות הכיבוש, בדרך לעוד כתבה על כוכב נולד. ההונאה העצמית שמאפשרת את ההתעלמות מהכיבוש, היא "פוליטית" בדיוק כמו העימות המאוד לא נעים איתו, שקורה כאשר אמנים מבטלים את הגעתם. וזה אפילו בלי שנדמיין את שרת התרבות (זה סוג של בדיחה? לימור לבנת שרת התרבות, איווט ליברמן שר החוץ, ואהוד ברק מנהיג מפלגת העבודה?) מכתירה את מר בנהארט כציוני לעניין, ומצטלמת איתו (ואולי מפליקה על הדרך לכמה מהנוכחים). לכן, גם לשיטתה של גב' טייב, המוזיקה כבר מעורבבת עמוק עמוק בפוליטיקה. אבל היא אינה מבינה זאת.

גב' טייב כנראה מאמינה שמוזיקאים כגון ג'ון באאז ופיט סיגר, אשר היו מעורבים פוליטית לאורך כל הקריירות שלהם ושילמו מחיר אישי משמעותי על כך, ובוב דילן, אשר היה מעורב במאבק זכויות האזרח ואף כתב שירים – מוזיקה, כנראה מוצלחת יותר מהסוג שגב' טייב מייצרת – כחלק מהמאבק, הם "מלוכלכים". אני, לעומת זאת, מקווה שיום יבוא וגב' טייב תבין שהנסיון להפוך את העולם למוסרי יותר אינו "לכלוך", האדישות והאגוטיזם הם "לכלוך". ומוזיקה איננה "טהורה", והיא מתערבבת ב"פוליטיקה" לא רק כאשר מר בנהארט מבטל, אלא גם כאשר ילדים בעזה אינם יכולים לנגן כי אסור להכניס כלי נגינה לעזה, וגם כאשר מוזיקאים מחוננים בעזה אינם יכולים לנסוע ללמוד מוזיקה בחו"ל כי ישראל לא מרשה להם לצאת מהכלא הגדול בעולם. וחוץ מזה, אם לשפוט לפי ההופעה שלו בבארבי ב 2006, מר בנהארט עשה טובה ענקית לכל רוכשי הכרטיסים בכך שביטל ואיפשר להם לקבל את הכסף בחזרה.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

פאשיזם בשקל

אם תרצו אינם מעניינים אותי כלל וכלל, ולכן לא אנקוט עמדה בשאלה אם הם פאשיסטים או לא. הרושם שלי, ואחרים יחלקו עליי, הוא שהם אינם אלא חבורת בריונים רפי שכל. אם אי פעם ביקרו באוניברסיטה, הרי זו הוכחה ניצחת לסטנדרטים העלובים ולהעדר הרף התחתון של האוניברסיטה. בהנחה שהם יודעים לקרוא, אני בספק גדול אם מישהו מהם טרח לקרוא את הספר אשר הם קראו לעצמם על שם המוטו שלו. לו היו טורחים, בוודאי היו מזדהים בעיקר עם הרב גאייר, אותו אני מעריך שהיו מגדירים כציוני לעניין. זאת ועוד, נראה שהם בורים גמורים בהיסטוריה. האפשרות החלופית – שהם בקיאים בהיסטוריה – מטרידה אף יותר, כי היא מרמזת על כך שהם מעוניינים לשחזר את הצלחות העבר של בני דמותם. אם אני טועה בעניין הזה – אני מתנצל. על כל פנים שלט החוצות המסית והבזוי שהם תלו ביציאה מקריית שאול ביום הזכרון לחללי צה"ל (בו צולם זר ועליו הכתובת "לזכר חללי "עופרת יצוקה", פושעי המלחמה", ולצידו, באדום, שחור וכחול, "אנחנו מתאבלים, הם מלשינים (או משהו בסגנון הזה).  הקרן החדשה לישראל ועדאלה. חתרנים נמאסתם!" ) והנוסח החדש והמסית של תפילת "יזכור" שחולק באותו יום, יכולים לעזור להבין באילו אנשים מדובר.

 ואולם, קשה להתעלם ממסע הרדיפה נגד הקרן החדשה לישראל, אליו חבר גם אחד הסמרטוטונים הפופולרים בארץ, "מעריב". לאחרונה נתקלתי בכתבה בה כונה, אגב אורחא, מסע הרדיפה הפאשיסטי הזה בתואר ההולם "מסע הרדיפה הפאשיסטי". הטוקבקים הזועמים, כמובן, לא איחרו לבוא. רבים מהם האשימו בפאשיזם את כל מי שמאשים את רודפי הקרן בפאשיזם, בבחינת "הכל עובר עליך וקקה בידיך". הטוקבקיסט הממוצע של מעריב טיפש וגס יותר מבבון ולכן לא היה אפשר לצפות ליותר, אבל בכל זאת לא יזיק להסביר מדוע מסע הרדיפה נגד הקרן החדשה הוא פאשיסטי, מה גם שקל מאוד לבסס את הטענה הזו.

יש שתי דרכים אפשריות: הדרך הראשונה, היא לבסס את טיבו של הפאשיזם, ככל שהדבר רלוונטי לנושא שלפנינו, באמצעות ציטוטים של אנשים שידעו דבר או שניים עליו, לרבות ממציאו הגאה בניטו מוסוליני. אולי אעשה זאת בקרוב.

דרך אחרת היא ההוכחה הלוגית הפשוטה. כל רודפי הקרן החדשה – ואני כולל בזה את מר כספית, ילדי "אם תרצו", ח"כ רונית תירוש ושאר מנסחי הצעת החוק נגד ארגוני זכויות האדם, עמיר בניון (לשעבר מזרחי המחמד של השמאל האינטלקטואלי – לא עוד, מסתבר. צריך למצוא מישהו אחר) וכל דל-מחשבה אחר שקפץ על העגלה המצחינה הזו, מאוחדים בחוסר העניין שלהם במהות המעשים שבוצעו – או לא בוצעו – ע"י חיילי צה"ל במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כל העיסוק הוא סביב נושא ה"הלשנה", בלשונו האינפנטילית של מר כספית. הקרן הלשינה, ארגונים הלשינו, שמאלנים (או, בעלגות הימנית האופיינית, "סמולנים" ) הלשינו אבל אף אחד לא שואל את השאלה המהותית – מה באמת קרה שם. כלומר, בשיח של אותם גורמים, אין שום דבר שצה"ל היה יכול לעשות שהיה יכול להיות לא-מוסרי ברמה כזו שתצדיק את חוסר המוסריות לכאורה שב"הלשנה". חשוב להבין את העניין הזה: בשביל לטעון טענה כגון: "מעשי צה"ל היו מוסריים באופן מוחלט", או אפילו "מעשי צה"ל היו פחות לא-מוסריים מאשר ההלשנה על מעשי צה"ל, גם אם הם היו לא מוסריים במידה מסוימת" נדרשת בדיקה של מהות המעשים. בהעדר בדיקה כזו, הקביעה היא שמעשי צה"ל בהכרח מוסריים, או לכל הפחות שמעשי צה"ל בהכרח מוסריים מעל לרף מסוים. בתפיסה מוסרית הומניסטית, בה מוסריות המעשה נגזרת מטיבו של המעשה או אפילו מתוצאותיו, לא ניתן לקבוע א-פריורי שמעשה הוא מוסרי בזכות זהות המבצע ותו לא. ואולם, קיימות תפיסות אחרות. בהקשר הנוכחי, נראה לי שיש שתי דרכים אפשריות להצדיק את הקביעה שכל מעשי צה"ל הם מוסריים, בלי תלות במהותם:

  1. צה"ל – הצבא של המדינה – הינו ערך בפני עצמו, ולכן אין צורך בהתייחסות לתוכן פעולותיו כדי לקבוע שהוא מעל לכל ביקורת מוסרית. תפיסה כזו, לפיה הצבא (והלאום, והמדינה) הינו ערך עליון שדוחה כל שיקול אחר, הינה פאשיזם.
  2. מוסריותו של צה"ל נגזרת מעוצמתו: חוזקו של צה"ל – בוודאי חוזקו אל מול אוכלוסיה אזרחית חסרת מגן בעזה – מעניק לו תוקף מוסרי. זו בעצם תפיסה של דרוויניזם חברתי: החזק, בהגדרה, תמיד מוצדק מבחינה מוסרית, מתוקף העובדה שהוא חזק. תפיסת הדרוויניזם החברתי מעוררת, אסוציאטיבית, את האידיאולוגיה הנאצית, אבל למען ההגינות יש להדגיש כי על אף מרכזיותה באידיאולוגיה הנאצית, היא משותפת לפאשיזם באשר הוא, גם לסוג ה"מתון" יחסית.

למען האמת קיימת אפשרות נוספת – והיא האופציה הדתית: מעשיו של צה"ל חסינים בפני ביקורת מוסרית מאחר שחסד האל שורה עליו. מאחר שרוב רודפי הקרן החדשה אינם דתיים, ניתן לשלול את התפיסה הזו על הסף.

 יוצא שקשה להסביר את העמדה של בריוני "אם תרצו", כספית ואחרים, באופן שעולה בקנה אחד עם התפיסה שהם אינם פאשיסטים.

 יתכן שאני טועה כמובן – ואם כן, אני מתנצל בפני כל מי שעלול להפגע מהעניין הזה. אשמח לשמוע דעות אחרות. 

 

פורסם בקטגוריה כללי | 4 תגובות