סכין בגב האומה

מסיבה כלשהי, שאינה ברורה לי לחלוטין, בחרתי לקרוא את המניפסט הדוחה שהפיק עטו של מר ישראל הראל, בגליון "הארץ" מיום 25.3.2010, תחת הכותרת "חותרים תחת החירות". מטרתו של מאמר זה – אשר, במיטב המסורת האורווליאנית, משתמש במונח "חירות" כדי לתאר את הדיכוי ושלילת החירות דווקא –  היתה לעשות דהלגיטימציה ודמוניזציה מוחלטת למחנה השמאל הזעיר בישראל. כך, שילב מר הראל שקרים בוטים ודיבה ("…אינם מכירים במדינת ישראל, ממש כמו השמאל הקיצוני ומרכיבים בחברה הערבית", "שמאל זה נעזר בסיוע כספי רחב של מדינות זרות וארגונים זרים – בהם שונאי יהודים – הפועלים במסווה של "זכויות אדם" לשלול את זכות העם היהודי לריבונות, לקעקע את הבסיס המוסרי של המדינה היהודית, להשיב את הפליטים הפלסטינים, להשניא את ישראל בעולם ולערער את הלגיטימציה של עצם קיומה." "ארגוני השמאל הקיצוני מספקים את מרבית הנתונים השקריים לדו"ח גולדסטון" ועוד) עם הסתה פרועה המבוססת על שקרים וחצאי אמיתות ("הציבור אינו מודע לכך שממשלות בריטניה, הולנד, שווייץ, נורווגיה, שוודיה ואחרות מממנות את הפגנות שלום עכשיו, את הארגונים המטיפים להשתמטות מצה"ל, את העתירות הסדרתיות לבג"ץ (ואת שיתוף הפעולה של בג"ץ עם ארגונים אלה)" – מסתבר שבג"ץ, גם הוא, ממומן על ידי ממשלות אירופאיות. מר הראל גם רומז שעצם גיוס התרומות בחו"ל משול לבגידה –  למעט, כמובן, כאשר המתנחלים עושים זאת), ונסיון ללבות יצרים קמאיים במטרה ללמד את אותם עוכרי ישראל לקח ("עקב החשיפה התקשורתית הרחבה, הרוב היהודי הציוני מודע למעשי החרדים, ויש לשער שיום יבוא ויעמידם במקומם. אך כנגד הסכנה האמיתית לעתיד חירותו המדינית, ואף בתחום מדינתו המוקטנת, רוב זה נותר פסיווי ומניח לחתרנים לקעקע את זהות המדינה – בדרך לקעקוע קיומה – שלמען הקמתה וקיומה הקריבו עשרות אלפים ממנו את חייהם." ההדגשות הוספו). יש לציין, כי החרדים מוזכרים שלא בטובתם במאמר הזה – מר הראל משתמש בליבוי השנאה נגדם ככלי המשרת את תכלית ליבוי השנאה כנגד השמאל והמיעוט הדמוקרטי במדינה.

 כשקראתי את הטקסט הבזוי הזה, הרגשתי שהוא מזכיר לי משהו, ואחרי כמה דקות נזכרתי: מיתוס ה"סכין בגב האומה". מדובר בסיפור שגרמניה סיפרה לעצמה אחרי תבוסת מלחמת העולם הראשונה לגבי נסיבותיו של אותו הפסד צורב. מתוך חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מציאות התבוסה, נמצא האשם בהפסד: השמאל. השמאל הגרמני – שכלל בעיקר יהודים, כמובן – הואשם בכך שבמהלך המלחמה פעלו אנשיו כסוכנים זרים ועוררו דהמורליזציה בקרב האומה. בסופו של דבר, התנהלות זו הובילה להפסד של גרמניה, ולא, חלילה, התנהלותה של גרמניה עצמה מיום הכרזת המלחמה ועד לסופה. לא ברור לחלוטין מתי ובאילו נסיבות בדיוק הופיע הביטוי לראשונה בהקשר הזה, אך בועדת החקירה הגרמנית למלחמת העולם הראשונה השתמש גיבור מלחמת העולם ונשיאה לעתיד של גרמניה פאול פון הינדנבורג, אשר עוד נכון היה לו תפקיד קריטי בעלייתו של אדולף היטלר לשלטון ובתוצאותיה, בסיפור הסכין בגב האומה כהסבר להפסד. אותו סיפור תפס תאוצה ושימש כחלק הכרחי ועיקרי במצע הרעיל עליו צמחה התנועה הנאצית, ותרם ללגיטימציה שהיתה לרדיפת היהודים, הקומוניסטים והסוציאליסטים בגרמניה הנאצית. לאורך כל חייו, יצא מר היטלר נגד אותם "פושעי נובמבר", שהביאו כביכול לתבוסת גרמניה.

 הדמיון בין רוח דבריו של מר הראל לבין מיתוס הסכין בגב האומה מובהק. כמו מר פון הינדנבורג הגרמני, מר הראל מסית את רוב האוכלוסיה ("הרוב היהודי הציוני", כדבריו) נגד השמאל ונגד הזרים מבית (בגרמניה היו אלה היהודים, בישראל – הערבים)  אותם הוא מאשים ב"מתן גט כריתות למדינה שבה הם אזרחים" (שימו לב לדגש על אזרחותם של ערביי ישראל, המתפרשת כמעין פריבילגיה שברצותנו ניתן וברצותנו ניקח, לתשומת ליבם) בעצם דרישתם לשוויון זכויות אזרחי ולהכרה במאפייניהם הלאומיים. כמו מר פון הינדנבורג, מר הראל מסרב לקחת אחריות על עצמו, ועל הנזק שהתנועה בה הוא חבר – תנועת ההתנחלות – גורמת, והוא מאשים את האחר, את ה"אויב מבית". לדידו של מר הראל, מי ש"משניא את ישראל בעולם" הוא השמאל הישראלי, ששם לעצמו לעשות זאת כמטרה – לא ברור בדיוק למה (כנראה כי הוא מרושע. כמו הג'וקר, או המן הרשע), ולא ישראל עצמה, במעשיה. לא, הדיווח על המעשים ומתן הפומבי לאכזריותו של הכיבוש, הם אלו שמשניאים. לא הכיבוש, הנישול ואכזריותו בעצמם. תומכי השמאל פועלים "לקעקע את הבסיס המוסרי של המדינה היהודית" בכך שהם מנסים להפוך אותה למדינה מוסרית, ולא מעשי המדינה הזאת עצמה, שמקעקעים את הבסיס המוסרי הזה בכך שהם קושרים לעד את המדינה בבסיסה לאפרטהייד, דיכוי האחר החלש, שנאת זרים, נישול, גזענות ורצח. הרצון להפוך את ישראל למדינה דמוקרטית, בעיני מר הראל, מהווה "אי הכרה במדינת ישראל". וכל זאת למה? משום שמדינת ישראל, בעולמו של מר הראל, חייבת להיות מדינה גזענית, מנשלת, מפלה ולא-דמוקרטית, שאם לא כן – יקועקע בסיסה המוסרי!  שוב אנו נתקלים בשימוש של מר הראל במלים כגון "מוסר" ו"חירות" במשמעות ההפוכה לחלוטין ממשמעותן האמיתית. ה"חירות" וה"מוסר" אינן אלא כלים בידיו של מר הראל כדי להבטיח שלא זו ולא זה ישגשגו כאן.

אינני יודע אם מר הראל, כותב בעל מאפיינים פאשיסטיים מובהקים, מכיר את מיתוס ה"סכין בגב האומה" ואת השימוש שנעשה בו. לא הצלחתי למצוא באינטרנט מידע על מר הראל, אינני יודע במה הוא עוסק, מה למד ובמה הוא מתמחה. מחיפושיי באינטרנט התרשמתי שמדובר, כנראה, באיש מפתח בתנועת ההתנחלות והנישול בשטחים הכבושים. אינני מתרשם מכתיבתו שמדובר באיש ספר רחב אופקים, ולא התרשמתי מרמתו האינטלקטואלית, כך שיתכן שהדמיון בין כתיבתו לבין אותו המיתוס הארור הינו מקרי, ונובע מהדמיון המהותי בין תפיסת העולם של יוצרי המיתוס ההוא ותפיסת העולם של מר הראל. יתכן גם כי מר הראל מכיר את המיתוס, מודע לכוחו האדיר ולהשפעתו העצומה על גרמניה ועל העולם באותם ימים, ולכן הוא מנסה לעשות בו שימוש חוזר, במיטב המסורת של אנשי הימין היהודי מאז ומתמיד, אשר לא בחלו בשיתוף פעולה עם גורמים נאצים ופאשיסטיים כדי לקדם את מטרותיהם הפוליטיות. אני מעדיף להניח שהשימוש (הלא מפורש) שמר הראל עושה במיתוס ה"סכין בגב האומה" נובע מבורות, ואינו מודע.   

 הטעות של אנשי שמאל רבים וטובים היא באמונה כי ניתן למצוא בסיס מוסרי משותף עם כל אדם, ובאמונה שאם מדובר באדם ממושקף, אשר איננו מסוכן למראה (לפחות על פי התמונות שמצאתי בגוגל אימג'ס), לא כל שכן אם הוא כותב בעיתון הארץ, קל עוד יותר למצוא את הבסיס הזה. אנשי שמאל רבים מאמינים שבהינתן אותו בסיס לא יהיה קשה לשכנע את אותו איש ימין כי בעצם רב המשותף על המפריד, והבה נעשה שלום ושלום על ישראל. לעתים קרובות, גישה זו באה שלובה בגישה המופרכת לפיה יש לעשות "שלום בין יהודים" לפני שעושים "שלום עם אויבים". הטעות הבסיסית והמסוכנת בגישה הזו, היא שלאיש שמאל אמיתי אין כל בסיס מוסרי משותף עם אנשים מסוגו של מר הראל. אנשי שמאל אמיתי אינם יכולים למצוא בסיס משותף עם אנשים נטולי מצפון, ערכים ומוסר, המאמינים בעליונות של קבוצה אתנית אחת על השניה, בכך שמאבק לחירות הינו מאבק שיש לקעקע ולהצמית, בכך ששוויון הוא ערך חתרני ומסוכן, ובדרוויניזם חברתי.

 קל לטעות ולחשוב שלפחות אל מול אירועים היסטוריים קיצוניים, כגון השואה, ניתן להתאחד ולמצוא בסיס מוסרי משותף, אבל גם זו טעות: ברור שיש קונצנזוס מקיר לקיר על אי מוסריותה של השואה, אבל בעיני איש שמאל הומניסט נוראותה המוסרית של השואה היא בהשמדה השיטתית והתעשייתית של אנשים בגלל שיוכם האתני, עמדותיהם הפוליטיות או נטייתם המינית, בעוד שבעיני אנשי ימין רבים (אם כי לא בעיני כולם, כמובן), נוראותה המוסרית של השואה היא בהשמדה השיטתית של יהודים, באשר הם יהודים. יתכן שאם לא היו יהודים – העוול המוסרי היה קטן יותר, בעיני אותם אנשים. אינני יודע מהי עמדתו של מר הראל בעניין. מהתרשמותי מטוריו, ומעולמו המוסרי כפי שבא לידי ביטוי בהם, אני בספק אם העמדה ההומניסטית האוניברסאלית מקובלת עליו.

 יש אנשים רבים שעולם הערכים שלהם שונה לחלוטין מעולם הערכים שלנו, ואין כל טעם לויכוחים ערכיים עם אותם אנשים: מה הטעם בלנסות לשכנע אדם שמתעב פלפלים ואוהב עגבניות שכדאי לו לאכול פלפלים, כי הם טעימים? זה ויכוח עקר וחסר תוחלת. בדיוק באותו אופן, אם אתה איש שמאל הומניסט, אין טעם להתווכח עם אנשים שמחזיקים באידיאולוגיה פאשיסטית וגזענית, ולנסות לשכנע אותם שפאשיזם וגזענות הם דברים רעים. אין שום טיעון רציונלי שיכול לבסס את הטענה שמשהו הוא "טוב" או "רע". לכן, אנשים מסוגו של מר הראל יש להביס בקלפי או במלחמת אזרחים. למרבה הצער, הסיכויים לכך קלושים. אין זה מקרה, שמר הראל מרשה לעצמו לפרסם טור כזה באקלים הציבורי בישראל של היום. גם מיתוס הסכין בגב האומה שגשג באקלים ציבורי מסוים, ולא רק ליבה אותו, וספק אם מישהו היה מעז להעלותו בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה.  אני תוהה אם מר הראל היה מרשה לעצמו לפרסם טור כזה לפני עשרים שנה, והמשמעות של העובדה שטור כזה מפורסם באקלים הציבורי הנוכחי ברורה: הסיכוי לשינוי בלי קטסטרופה או התערבות חיצונית קלוש. 

 לקריאה בעניין מיתוס הסכין בגב האומה והשימוש שנעשה בו בארצות הברית –

 http://harpers.org/archive/2006/06/0081080

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על סכין בגב האומה

  1. יובל הגיב:

    נחמה אחת היא שאחת המוטיבציות למסע ההסתה הזה (שהראל רק אחד מנציגיו) היא שדו"ח גודלסטון באמת הטריד "אותם", וניתן לקוות שלפחות בעתיד הקרוב ייזהרו מעט יותר בחיי אדם. גם זה משהו.

  2. ערן הגיב:

    יכול להיות, אבל אני סקפטי. דו"ח גולדסטון הטריד אותם, אבל התגובה היא בכיוון של החרפת הרדיפה: אנחנו רואים את זה לא רק בטורים שמפרסמים כל מיני כלומניקים, אלא גם בהתנהלות הגסטפואית של משטרת ישראל – ראה המעצרים בשייח ג'ראח, ובפרט המעצר האחרון של המפגין בבית הוריו – ובהתנהלותו ההיסטרית של הצבא בעניין ההפגנות בבלעין. לצערי אני לא מאמין שתהיה תגובה בכיוון של שינוי מדיניות ישראל לטובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s