מוסר זה פיכסה

נינט טייב, שלמיטב הבנתי הינה זמרת ישראלית מצליחה, מאוכזבת מביטול הופעותיו של דבנדרה בנהארט בארץ. והיא כועסת. מאוד כועסת. גב' טייב מאשימה, כמובן, רק את מר בנהארט, ולא, חלילה, את הממשלה שהפכה את המדינה הזאת למצורעת, או 43 שנות כיבוש שגם תרמו לעניין. היכולת המדהימה להאשים את כל העולם ובני זוגו בשנאת ישראל ולעולם לא להפנות אצבע מאשימה, אפילו מהוססת או אכולת ספיקות, כלפי הממשלות הכושלות והמושחתות שהעם הזה בוחר פעם אחר פעם צריכה להיות נושא למחקר, אם לא הייתה עדיין. מישהו טען בפניי באחרונה בלהט, כי התורכים אשמים בביטול ההופעה של הפיקסיז. הוא אפילו לא האשים את הפיקסיז, אלא הלך צעד אחד קדימה: התורכים! אבל אני סוטה מהנושא.

כך אמרה גב' טייב:

"הביטול שלו מאכזב אותי יותר מקודמיו כי הוא יצא בהצהרות. חשבתי, כמו רבים אחרים, שהוא באמת מעל לפוליטיקה או דת. באמת אכזבה קשה. הכי מעצבן זה שהקטליזטור העיקרי לביטול הגיע מהכיוון שלנו. מה הם חושבים? שאנחנו, הקהל, אמור לספוג את העונש הזה? למה מראש לערבב פוליטיקה שהיא שיא הלכלוך, עם הדבר הטהור ביותר – מוזיקה? קשה לי להבין את זה, אני ממש בסערה. מה שקורה כאן מקומם מאד."

האינפנטיליות והפינוק ברורים לחלוטין על פני השטח, אבל בעיני זו אמירה מעניינת מאוד, ואני חושב שהיא מייצגת עמדה נפוצה בציבור הישראלי. לא אתייחס לעניין הדת, ולתפקיד המרכזי של דת ביצירת המוזיקה המופלאה ביותר שנוצרה אי פעם, מבאך ועד לאחות רוזטה תארפ, כי לא הצלחתי להבין מה קשורה דת לעניין. אתייחס לדברי גב' טייב בגנות הפוליטיקה.

בדרך כלל, כאשר מדובר על פוליטיקה כדבר "מלוכלך", הכוונה היא לא למשמעות האמיתית והמלאה של המונח "פוליטיקה", כלומר אמנות השלטון והפעילות הציבורית, אלא לסרח העודף המתלווה לעתים אל הפוליטיקה בדמוקרטיה, עד כדי כך שלעתים הוא הופך לחזות הכל: הדילים, הג'ובים, היריבויות האישיות, השנאות הקטנוניות, הסחטנות וכיו"ב. לעתים קרובות, מתייחסים ל"פוליטיקה" העודפת הזאת, כאל מכשול המוצב בפני הפעילות הציבורית האמיתית, השיפור המהותי והאמיתי במצב הציבור והשלטון.דוגמאות לטענות מהסוג הזה אשר נשמעות לעתים קרובות: הפוליטיקה הקטנונית של ארגוני השמאל אינה מאפשרות להם להתאחד ולפעול למען סיום הכיבוש. הפוליטיקה המלוכלכת בשיטת הקואליציה הנהוגה אצלנו, אינה מאפשרת לממשלה לפעול בצורה יעילה. וכו'.

אלא שבעולם המושגים של גב' טייב, כל הפוליטיקה היא "מלוכלכת". נשים בצד את השאלה אם ביטול הופעות בישראל הוא דבר מוצדק וגם את השאלה אם הוא אפקטיבי. נגיע לעניינים אלה בימים הקרובים. לדעתי, בכל מקרה, אין עוררין על כך שמדובר במעשה שלא קשור לפנקסנות והתחשבנות "פוליטיות" במובן הסרח העודף: גם אם מר בנהארט טועה, אם הוא ביטל את ההופעות ממניעים פוליטיים, הרי שאלה מניעים שקשורים במהות: הכיבוש הישראלי, פעולותיה של ישראל בהקשרים שונים כגון יירוט המשט, וכו'. אם הוא לא ביטל את ההופעות ממניעים פוליטיים אלא ממניעים כלכליים או מפחד עקב איומים, הרי שכל העניין הוא בכלל לא פוליטי מלכתחילה, ולכן האמירה לפיה מדובר ב"ערבוב" של פוליטיקה ומוזיקה איננה רלוונטית. נמצא, שגב' טייב מאמינה שכל הפעולות בספירה הפוליטית, גם הפעולות המהותיות, הנסיון האמיתי והכן לתיקון עולם, כולן לכלוך, ולא סתם לכלוך: שיא הלכלוך.

וחוסר הבושה, הקלות והאגביות בהם היא אומרת זאת פשוט מדהימים. הציניות בחברה שלנו הגיעה לרמה כזו, שאם אתה תקוע בתחת של עצמך, כמו גב' טייב, אתה "טהור". אם אתה מנסה לשנות את העולם, לשפר אותו, לעשות טוב, אתה "מלוכלך" (ושוב, חשוב להבין: לא מדובר פה על החלטתו של מר בנהארט לגופו של עניין, אם היא טובה או רעה. מדובר פה על עצם העיסוק בעניין ה"פוליטי"). אדישות = טוהר. תיקון עולם = לכלוך.  זהו עולם הפוך של ממש, ואחת מני אינדיקציות רבות לחולי הקשה בו מצויה החברה שלנו.

בשביל אנשים כגון גב' טייב, שאין להם עניין לדעת על הזוועות שנעשות בשמם ולנסות לתקן אותן, האדישות היא הכרח. זה ידוע וברור. אלא שכמו דברים רבים שהם "הכרח" במדינה הזו, הגענו לשלב ההכרחי בו ה"הכרח" הופך לאידיאולוגיה, לערך בפני עצמו. קצת כמו הצבא, אשר במדינה מתוקנת הוא רע הכרחי המיועד להגנה עצמית ותו לא ואילו בארץ הוא במעמד על, קודש הקודשים ומרכז הקיום הערכי במדינה, תכלית בפני עצמה אשר במקום להגן על המדינה משתמשת במדינה כדי להגן על עצמה.

גב' טייב גם מדברת על "הענשת הקהל", כאילו עצם המחשבה על כך שיש קשר כלשהו בין ה"קהל" לבין הממשלה שמייצגת אותו הוא אבסורד מוחלט. כאילו אנחנו במקרה פה. אני באופן עקרוני לא אוהב להתייחס לקבוצות בני אדם כיחידה אורגנית אחת. אבל גב' טייב היא זו שעשתה זאת במקרה הזה: היא מדברת על "הקהל" כיחידה מונוליתית אחת, ולא על "האנשים בקהל שמתנגדים לכיבוש", או "האנשים בקהל שהצביעו למפלגות שמתנגדות לכיבוש". ולכן התגובה המתבקשת לכך היא – הרי זהו אותו קהל שהצביע למען הנצחת הכיבוש במשך 43 שנה, ובחר בבחירות האחרונות את הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה, המונהגת בידי שני בולסי סיגרים קפיטליסטים קריקטוריים, בריון פאשיסט שהורשע בהכאת ילד בן 12, ועסקן דתי שונא זרים וגבלסיאני! אם זה המצב, האם ה"קהל" הזה לא הרוויח את ה"עונש" שלו ביושר?

הבעיה, אם יש כזו, בביטול ההופעה, איננה בהענשת "הקהל". הבעיה היא בהענשת החלקים בקהל – האינדיבידואלים – אשר הם אנשים מוסריים.

בהערת אגב ראוי לציין שגב' טייב מתעלמת מהעובדה שבאקלים הנוכחי, גם הגעה לישראל היא אקט פוליטי מובהק, אשר מאפשר לאזרחים כגון גב' טייב להמשיך לסמם את עצמם ולהאמין שבעצם אנחנו בקנדה, ולהמשיך לרפרף על כותרות העיתונים (או העיתון היחיד שעוסק בכך, בעצם) המדווחות על זוועות הכיבוש, בדרך לעוד כתבה על כוכב נולד. ההונאה העצמית שמאפשרת את ההתעלמות מהכיבוש, היא "פוליטית" בדיוק כמו העימות המאוד לא נעים איתו, שקורה כאשר אמנים מבטלים את הגעתם. וזה אפילו בלי שנדמיין את שרת התרבות (זה סוג של בדיחה? לימור לבנת שרת התרבות, איווט ליברמן שר החוץ, ואהוד ברק מנהיג מפלגת העבודה?) מכתירה את מר בנהארט כציוני לעניין, ומצטלמת איתו (ואולי מפליקה על הדרך לכמה מהנוכחים). לכן, גם לשיטתה של גב' טייב, המוזיקה כבר מעורבבת עמוק עמוק בפוליטיקה. אבל היא אינה מבינה זאת.

גב' טייב כנראה מאמינה שמוזיקאים כגון ג'ון באאז ופיט סיגר, אשר היו מעורבים פוליטית לאורך כל הקריירות שלהם ושילמו מחיר אישי משמעותי על כך, ובוב דילן, אשר היה מעורב במאבק זכויות האזרח ואף כתב שירים – מוזיקה, כנראה מוצלחת יותר מהסוג שגב' טייב מייצרת – כחלק מהמאבק, הם "מלוכלכים". אני, לעומת זאת, מקווה שיום יבוא וגב' טייב תבין שהנסיון להפוך את העולם למוסרי יותר אינו "לכלוך", האדישות והאגוטיזם הם "לכלוך". ומוזיקה איננה "טהורה", והיא מתערבבת ב"פוליטיקה" לא רק כאשר מר בנהארט מבטל, אלא גם כאשר ילדים בעזה אינם יכולים לנגן כי אסור להכניס כלי נגינה לעזה, וגם כאשר מוזיקאים מחוננים בעזה אינם יכולים לנסוע ללמוד מוזיקה בחו"ל כי ישראל לא מרשה להם לצאת מהכלא הגדול בעולם. וחוץ מזה, אם לשפוט לפי ההופעה שלו בבארבי ב 2006, מר בנהארט עשה טובה ענקית לכל רוכשי הכרטיסים בכך שביטל ואיפשר להם לקבל את הכסף בחזרה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מוסר זה פיכסה

  1. פינגבאק: המצעד להשבת הסלסה | עונת הברווזים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s