By the People

אייברהם לינקלן נזכר בתודעה האמריקאית כאחד ממנהיגי ארצות הברית הגדולים, אם לא הגדול שבהם. מר לינקלן היה הנשיא בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, והנהיג את ארצות הברית בזמן חיסול העבדות ודיכוי המרד הדרומי בשם ערכי מגילת העצמאות האמריקאית, ובראשם השוויון בין כל בני האדם:

We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happiness.

בניגוד לתפיסה מקובלת, מר לינקלן היה רחוק מלהיות הסמולן שהוא מצוייר בפולקלור. בעוד שככל הנראה התנגדות לעבדות, כעניין מוסרי עקרוני, התחילה אצלו שנים רבות לפני מלחמת האזרחים, הוא מעולם לא האמין בשוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא לשחורים. בניגוד לרפובליקנים הרדיקלים, הסמולנים אכולי השנאה העצמית של אותה תקופה, מר לינקלן לא חשב שהרעיון של חברה דו גזעית הוא רעיון ריאלי או רצוי, ועד מלחמת האזרחים האמין בתוכנית הקולוניזציה, ליישוב מחדש של השחורים באפריקה.

הוא גם לא העמיד את שלטון החוק בראש מעייניו בכל רגע נתון. לא היה לו "בצלם", אבל בית המשפט העליון היה לעומתי ועוין: מדובר באותו בית משפט שקבע, רק ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה, כי שחורים לעולם לא יוכלו להיות אזרחים בארצות הברית, ואינם אלא רכוש. מר לינקלן הוציא ב 1862 צו המבטל את הזכות החוקתית להביאס קורפוס (הזכות של עצורים לגישה לערכאות), בחוסר סמכות מוחלט, ונכנס לעימות חזיתי חסר תקדים עם בית המשפט העליון: האחרון התעלם מהצו המבטל ונשיא בית המשפט העליון – הנשיא טייני, אותו אחד שקבע ששחורים לעולם לא יהיו אזרחים – הוציא צו הביאס קורפוס לג'ון מרימן, מרילנדי שתמך בקונפדרציה, שנעצר על ידי חיילי האיחוד. מר לינקלן והצבא התעלמו מהצו, ובית המשפט העליון קבע כי ביטול ההביאס קורפוס אינו חוקתי. מר לינקלן המשיך להתעלם. זו היתה תגובתו:

"An insurrection in nearly one-third of the States had subverted the whole of the laws . . . Are all the laws, but one, to go unexecuted, and the government itself go to pieces, lest that one be violated?"

מר לינקלן גם היה חשדן כלפי הפלגים הרדיקלים (הסמולנים) במפלגתו שלו, המפלגה הרפובליקנית (שבאותה תקופה היתה המפלגה הליברלית, אל מול המפלגה הדמוקרטית, שהיתה השמרנית), והטיל וטו על חלק מיוזמותיהם לנהוג ביד קשה כלפי הקונפדרציה.

ואולם, נראה שבכל הנוגע לגורל השחורים המשוחררים, אירועי מלחמת האזרחים הציתו שינוי אידאולוגי מסוים אצלו, אם כי קשה לדעת לאן היה השינוי הזה מוביל אלמלא נרצח: הוא השתכנע שזו ההזדמנות לשחרר את כל העבדים. בכל הנוגע לקולוניזציה, מצד אחד, הוא נוכח לדעת כי השחורים שהתגייסו לצבא האיחוד ונלחמו בחירוף נפש למען הצפון – ו 200,000 השחורים בצבא האיחוד תרמו תרומה לא מבוטלת לנצחון – היו נאמנים ונכונים להקריב למען הצפון לא פחות וכנראה הרבה יותר מהלבנים שלחמו בשורותיו, ומצד שני הוא ראה את הכשלון הצורב של מאמצי הקולוניזציה. נראה שהדברים הביאו אותו לשקול מחדש את עמדתו בנושא הזה.

זה היה אולי הכשרון הגדול של מר לינקלן, לדברי אריק פונר: הוא לא היה ליברל גדול, לא היה סמולני, לא האמין בשוויון פוליטי מלא, לא האמין בחיים משותפים בהרמוניה מושלמת. אבל היתה לו היכולת, ההכרחית למנהיג, לשנות את דעתו, להתאים את עצמו לאירועים מסביבו, להבין כאשר המציאות טופחת על פניו. הטפשים היום היו אומרים שהוא לא עקבי, שהוא בוגד בבוחריו, שהוא כמו שבשבת ברוח. הם היו דורשים משאל עם. אבל מר לינקלן היה מנהיג: הוא לא שינה את דעתו בהתאם לכיוון הרוח, אלא בהתאם למה שהוא האמין שנכון  לעשות, לאור הנסיבות. הנסיבות, כמו ההבנה שלנו שלהן, משתנות. מר לינקלן נתן למלחמת האזרחים ולשינויים שהיא בישרה להראות את הכיוון ואף להוביל אותו, אבל לא לסחוף אותו באופן בלתי נשלט.

ג'ון וילקס בות', לעומת זאת, לא היה יגאל עמיר. אכן, כמו יגאל עמיר, גם מר בות' האמין בעליונות הגזע שלו ובגורלו של הגזע הנחות להשאר תמיד גזע עבדים. ואולם, מעשהו של מר בות' היה אקט ייאוש חסר תוצאות מעשיות, שלא הביא לתוצאה הרצויה מבחינתו: הוא פשוט איחר את הרכבת. במקום להתנקש במר לינקלן כמה שנים קודם לכן, כשעוד היה אפשר להביא לשינוי אמיתי – היו ימים קשים לאיחוד במהלך מלחמת האזרחים בהם היו גורמים שניסו לגרום למר לינקלן להגיע להסכם עם הקונפדרציה, אבל בשלב הזה מר לינקלן כבר גיבש את דעתו: הוא לא יקבל שום הסדר שייאפשר את המשך העבדות, ובמלים אחרות הוא סירב לקבל כל דבר שהוא פחות מכניעה מלאה – הוא התנקש בו כמה ימים לאחר כניעתו של מפקד צבא הקונפדרציה, רוברט א. לי. בהינתן המועד בו בוצעה ההתנקשות, היא לא היתה יותר מאשר אקט של ייאוש, גם אם מר בות' עצמו האמין שהוא עשוי לגרום לשינוי.

יגאל עמיר, לעומתו, הראה יותר חזון (ויכולת ביצוע) במעשה שביצע מאשר כל מנהיגי ישראל בחמש עשרה השנים האחרונות ביחד:  האקט שהוא ביצע היה אקט פוליטי צופה פני עתיד. הוא זיהה – בדיעבד ניתן להגיד שבדיוק רב – את היכולת של יצחק רבין לקדם את תהליך השלום, ואולי חשוב מכך, את נכונותו היחודית של מר רבין להכנס לקונפליקט – גם קונפליקט קשה – עם הימין הגזעני הישראלי. אותה נכונות שהיתה למר לינקלן להתעמת עם הקונפדרציה, ואותה נכונות שלא קיימת אצל אף אדם אחר בהנהגה הישראלית. למר רבין לא היה כל עניין ב"פיוס", ובוודאי לא ב"צו פיוס".

וזה עוד הבדל: מר לינקלן היה נכון לעימות, אבל הוא לחלוטין לא היה היחיד בהנהגה האמריקאית שהיה נכון לעימות. כאמור, הוא שיחק תפקיד חשוב גם בהרגעת הרוחות ובנסיון לפייס לאחר שהמלחמה פרצה. גם נאום גטיסברג, המובא למטה, הוא דוגמה מובהקת לנכונות שלו להתפייס עם הדרום – אבל לא במחיר עקרונותיו. לאחר הרצח, הפלג הרדיקלי במפלגה הרפובליקנית השתלט לחלוטין על הקונגרס, ועשה שם ככל העולה על רוחו: הם העבירו את התיקון ה 14 לחוקה, המבטיח אזרחות מלאה ושוויון זכויות מלא לכל ילידי ארצות הברית ללא הבדל גזע, והגנה מלאה של החוק לכל אדם בתחומי ארצות הברית, ואת התיקון ה 15 המבטיח זכות הצבעה מלאה לשחורים. התיקונים 13-15 לראשונה הטילו חובות ברורות על מדינות, ולא רק על הממשל הפדרלי. מדינות הדרום התנגדו בחירוף נפש לתיקונים האלה כמובן, אבל הסכמתן (הדרושה לכל שינוי חוקתי) הושגה בכפייה. כמו כן, הקונגרס חוקק את חוק זכויות האזרח האסור על אפלייה והפרדה על בסיס גזעי מכל סוג (החוק הזה נפסל על ידי בית המשפט העליון, וחוקק שוב רק ב 1965). האם מר לינקלן היה רואה בעין יפה את הכיוון הזה? יתכן שכן, יתכן שלא. כל תשובה לשאלה הזו היא ספקולציה, אבל ניתן להגיד שלאור השינוי האידאולוגי שנראה שהוא עבר בזמן מלחמת האזרחים, יתכן שהוא היה תומך בכיוון הזה, בניגוד למחליפו הנשיא ג'ונסון שהתנגד. כך או כך, הרצח לא שינה דבר, ואולי אף עזר לרדיקלים לקדם את האג'נדה שלהם.

אצלנו, לעומת זאת, קרה הדבר ההפוך בדיוק, וככל שמנסים לחשוב על זה ולהבין את זה יותר זה נראה יותר אבסורדי: כמו אישה מוכה, מחנה השלום הוא זה שנכנס למגננה בעקבות הרצח, ומחנה הרוצח – הימין הגזעני והלאומני – מינף את הרצח כדי לקדם את האג'נדה שלו ולחסל כל סיכוי לשלום. אולי אחת הסיבות לכך היא שאצלנו מעולם לא היתה מלחמת אזרחים. אחרי רצח מר לינקלן, לא היו לאיש בצפון אשליות לגבי הדרום: מר לינקלן היה אויב מובהק ומוכרז של הדרום, והדרום לא ניסה לטעון שהמנהיג שלו נרצח, ושהרוצח הוא "עשב שוטה". אחרי הכל, מר לינקלן היה מנהיג המדינה האחרת, זו שנלחמה עד טיפת הדם האחרונה בקונפדרציה, למרות רצונו בפיוס (ואכן, את הפיוס הוא הציע לדרום מעמדה של ניצחון מוחלט בלבד).

הדבר הזה הפך כל מחשבה בכיוון של "פיוס" ופשרה עם הדרום לבלתי פופולרית בצפון. הנשיא ג'ונסון שהתנגד לרקונסטרוקציה בדרום, היה מבודד. הקונגרס לא התחשב בדעתו. אצלנו, לעומת זאת, המחנה הדמוקרטי נפל קרבן למניפולציות המתוחכמות של הימין הגזעני דוגמת "צו פיוס" וקריאה ל"הפסקת ההסתה (נגד הימין)" ודרישה ל"אחדות פנימית קודם לכל", לא רק בשל רפיסותו הטבעית של המחנה הדמוקרטי, אלא גם משום ששכנע את עצמו שבעצם אין פה סיטואציה של מלחמת אזרחים. המנהיג שנרצח היה גם המנהיג של המחנה ההוא, והרוצח היה עשב שוטה. עם כל הויכוחים הפוליטיים, הרי כולנו "אחים" (ומכאן גם הכינוי המאוס "מלחמת אחים", שנעשה בו שימוש למטרות מניפולציה בלבד).

ואכן, "צו פיוס" כלפי הדרום היה יכול לבטל את כל הישגי מלחמת האזרחים. מעניין לשים לב לכך שהימין הוא זה שנוהג להתנגד בקולניות ל"פייסנות". הוא צודק שפייסנות יכולה להיות דבר מסוכן, אלא שפייסנות היא דבר מסוכן הרבה יותר כשהיא מופנה לגורמים פנימיים מאשר לגורמים חיצוניים: פייסנות כלפי גורמים חיצוניים בדרך כלל נוגעת לויתור על אינטרסים כלשהם של המדינה המפייסת. זה יכול להיות הרה אסון, כמו בשנות השלושים של המאה ה 20, ויכול להיות גם הדבר הנכון לעשות. לעומת זאת, פייסנות כלפי גורמים גזעניים ואנטי דמוקרטיים מבפנים לעולם אינה דבר חיובי, משום שמשמעותה התפשרות על אופיה המוסרי של המדינה, וזה דווקא דבר שראוי להילחם עליו.

מלחמת האזרחים עשתה יותר מאשר לבטל את העבדות ולאפשר לצפון לעשות את כברת הדרך הנוספת לאחר רצח מר לינקלן: היא הביאה לקונסולידציה ולביסוס הסמכות העליונה של השלטון המרכזי בארצות הברית. המחיר היה כבד, אבל החל ממלחמת האזרחים, לא נשמעו עוד קריאות רציניות להפרדות מהאיחוד. סמכותה העליונה של הממשלה המרכזית – על אף היותה מוגבלת על ידי החוקה – לא עורערה עוד, ובוודאי לא באופן אלים. ארצות הברית, שמעולם לא חשבה על עצמה כאומה אחת לפני כן, הפכה לראשונה לאומה. מר לינקלן היה הראשון שהתייחס אליה כך – "אומה אחת תחת האל" בגטיסברג (גם האל, שהופיע בהכרזת העצמאות ונעדר מהחוקה, חזר לשיח האמריקאי לאחר גלות של כמעט 90 שנה, ומצא את משכנו הקבוע במטבעות ובהמשך גם בשטרות). עד מלחמת האזרחים ארצות הברית היתה שם עצם ברבים, ומאז מלחמת האזרחים אנחנו מתייחסים אליה ביחיד. אומה אחת. באומה הזו, כך הובהר למדינות הדרום, היה גם בוס, והיה מחיר להתנגדות. זה עוד עניין שמעולם לא הובהר בארץ.

אין בכוונתי לטעון שלולא נרצח מר רבין היתה פורצת מלחמת אזרחים. ראשית, לא בטוח שמלחמת אזרחים היתה נחוצה: יתכן שכמה מהלכים חד משמעיים מצד השלטון היו מוציאים את הרוח ממפרשי הימין הגזעני. שנית, מר רבין עצמו, לא פעם, סירב לנקוט במהלכים הקשים שנדרשו ממנו: כך למשל, הוא סירב לפנות את יהודי חברון לאחר טבח גולדשטיין. הוא לא הקפיא את ההתנחלויות בראשית ימי אוסלו. מנגד, חשוב לזכור שהחלק המשמעותי מבחינה אופרטיבית של הסכמי אוסלו נחתם שבועות בודדים לפני הרצח. על כל פנים, אין לדעת מה הוא היה עושה לולא נרצח, אבל ברור לחלוטין שהוא היה הדמות היחידה שהיתה מסוגלת, אם בכלל, לקבל הכרעות קשות, ושהצהירה בגלוי כי היא תעשה מה שנכון לעשות, למרות הפרופלורים.

ישעיהו לייבוביץ' צדק כשקרא למלחמת אזרחים, וקבע שמלחמות אזרחים הן מלחמות ראויות משום שהן על פי רוב מבטאות מאבקים בעניינים עקרוניים, ולא בענייני טריטוריה וכיו"ב. עם זאת, נראה שהרכבת הזו כבר יצאה. ב 1981 אולי זה היה אפשרי, ואולי אפילו ב 1995. כיום, הימין הגזעני חדר כבר באופן חסר תקנה לצבא ולשלטון. המחנה הדמוקרטי כיום הוא חלש יותר מאשר הקונפדרציה – אשר מלכתחילה לא היה לה סיכוי בטווח הארוך בהעדר סיוע חיצוני – ולרוע מזלו, גם הפרדות אינה אופציה: הגבולות בין המחנות אינם גיאוגרפיים. בארצות הברית שאלת הזמן לא היתה קריטית כמו אצלנו: בעית העבדות היתה קבועה ורק ייצרה עוד ועוד התנגדות, ומנגד היא מעולם לא איימה להתפשט, כמוסד, למדינות הצפון, וזאת למרות פסיקת בית המשפט העליון לפיה, באופן אישי, עבד שבורח למדינה חופשית נותר בגדר רכוש אדוניו. למעשה, פסיקות מהסוג הזה רק חיזקו את ההתנגדות בצפון וזירזו את ההכרעה. בארץ, ככל שהזמן עובר, השלטון המרכזי נשלט יותר ויותר על ידי הימין הגזעני, ופתרון לבעיית ישראל-פלסטין הופך לפחות ופחות פרקטי בשל התרחבות ההתנחלות וחלחולה לאיזורים פלסטינים במובהק, וההשחתה המוסרית הנמשכת של העם הישראלי כולו.

בשלב הזה, הסיכוי שהפתרון יבוא מתוך החברה הישראלית הוא קלוש. מנגד, המצב הנוכחי אינו בר קיימא. נראה יותר ויותר שהפתרון יבוא בהתערבות מבחוץ, שלא תותיר לישראל ברירה אלא לאזרח את כל תושביה ותושבי השטחים שבשליטתה. במקרה הזה, אלו שייזכרו כמחסלי המדינה היהודית, במעשה ובמחדל, יהיו דווקא אלה שדורשים מכל שאר העולם להיות נאמן ליהדותה.אין פה לינקלן, וגם לא רבין. רק ישי, נתניהו, ברק וליברמן. אה, וגם פרס.

בארצות הברית, אגב, נהוג לציין ימי הולדת, ולא ימי מוות.

Four score and seven years ago our fathers brought forth on this continent a new nation, conceived in liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal.

Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation, so conceived and so dedicated, can long endure. We are met on a great battle-field of that war. We have come to dedicate a portion of that field, as a final resting place for those who here gave their lives that that nation might live. It is altogether fitting and proper that we should do this.

But, in a larger sense, we can not dedicate, we can not consecrate, we can not hallow this ground. The brave men, living and dead, who struggled here, have consecrated it, far above our poor power to add or detract. The world will little note, nor long remember what we say here, but it can never forget what they did here. It is for us the living, rather, to be dedicated here to the unfinished work which they who fought here have thus far so nobly advanced. It is rather for us to be here dedicated to the great task remaining before us—that from these honored dead we take increased devotion to that cause for which they gave the last full measure of devotion—that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain—that this nation, under God, shall have a new birth of freedom—and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s