כספית

בחברה בריאה, תפקידו של העיתונאי הוא בראש ובראשונה לחשוף את עוולות השלטון.

לפיכך, עיתונאי שחושב שתפקידו הוא לקעקע את הגורמים המצביעים על עוולות השלטון אינו יכול להקרא עיתונאי.

כתבתי לבן כספית:

האם בעיניך השאלה אם בוצעו או לא בוצעו פשעי מלחמה בעזה היא רלוונטית, חשובה, מעניינת?
מדוע אתה לא מטריד את עצמך כלל בשאלה מה היה שם, אלא רק בנסיון לרדוף את אלה שמנסים להביא את מה שהיה שם לידיעת הציבור וכן, אם צריך, גם להביא את האחראים לדין?
מדוע בעיניך הרעיון לפיו מי שמבצע פשעים צריך לתת את הדין הוא רעיון "הזוי" ו"שמאל קיצוני"?
אם בעיניך חובה להסתיר מה"פריץ" מידע על פשעים שבוצעו, האם אתה חושב שלדוגמא, הסתרת עבירות מין ואלימות בחברה החרדית (כי הם לא רוצים לשתף פעולה עם הממסד החילוני) היא עניין לגיטימי?

כספית ענה:

צר לי, אבל השאלות שלך קנטרניות, מעליבות, נגועות בתפיסת מציאות מעוותת ובשנאה עצמית.

אם בוצעו פשעי מלחמה בעזה, הרי שגם בקוסובו, צ'צ'ניה, עירק, אפגניסטן, פקיסטן, סוריה, לבנון, מצרים ועוד אלף ואחד מקומות ומאתיים אלף פעמים בוצעו פשעי מלחמה. אלא שבכל הפעמים והמקומות הללו, איש לא תבע הקמת טריבונלים בינלאומיים. אני גם לא זוכר שאנשים מתוך אותן אומות קמו ודרשו מהעולם החיצון לנדות אותן ולרדוף את הקצינים שלהן. מה גם, שכל אותן אומות אינן נתונות במלחמת קיום כמו האומה הישראלית.

אני לא ממש חושב שאתה יכול להרביץ בי בינה ומוסר, גם לא בעניין פשעי מלחמה. אני כתבתי את התחקיר שהוכיח שהאינתיפאדה השניה פרצה בגלל מחדלים שלנו. אני כתבתי את התחקיר עליו התבסס הסרט "מיליון קליעים באוקטובר". ולכן, מטיפי מוסר ומתייפייפים כמוך נראים לי קצת מיותרים.

ההבדל בינך לביני הוא שאני בא מתוך גאווה וציונות ומבקר את השלטון, כולל הממסד הצבאי. אני מאחל לך שתהיה בריא, עשיר ומאושר כמו הפעמים בהן חשפתי עניינים ועוולות, גם בתוך צה"ל.

ההבדל הוא, שאנחנו צריכים לעשות את זה. לא לזעוק ולהלשין בעולם. ואנחנו עושים את זה. מכיוון שיצא לי לסקר גם את עופרת יצוקה, וגם את לבנון השניה, ולהיות ממש בשטח, ולהיות מחובר לכל מי שצריך, אני חושב שצה"ל נהג בדרך הכי מוסרית ואנושית שניתן לנהוג. אפשר להוכיח את זה בשניה אחת, למי שרוצה לשמוע את ההוכחה. על אנשים כמוך, שלא רוצים לשמוע, חבל להוציא אנרגיה. אנחנו קברנו 13 לוחמים בג'נין כי שר הבטחון לא אישר להפציץ את המארב מהאויר. כל צבא מערבי בעולם היה מפציץ אותו מהאוויר. רק אנחנו לא.

אז אני מציע שתטיף מוסר לעצמך או לחברים שלך. אותי, תעזוב במנוחה.

עניתי לו:

חבל שאתה בוחר להתלהם. כנראה באיזשהו מקום אתה יודע שאתה טועה.

אנא הסבר לי באיזה אופן השאלות שלי נגועות ב"שנאה עצמית". אני לא ביצעתי פשעי מלחמה, ולכן, באופן לוגי, הדרישה שלי לחקור ביצוע פשעי מלחמה אינה יכולה להיות נגועה ב"שנאה עצמית".

השאלות שלי היו כנות. העובדה שבמקומות אחרים בעולם גם מבוצעים פשעי מלחמה היא נכונה, והיא כלל אינה רלוונטית לשאלה אם ראוי לחקור ולהלחם בפשעי מלחמה שמבוצעים על ידי צה"ל. הטענה ש"בכל הפעמים והמקומות הללו איש לא תבע הקמת טריבונלים בינלאומיים" אינה רק לא רלוונטית, היא גם אינה נכונה. בנוסף, הקביעה שראוי לחקור פשעי מלחמה ואם יש צורך בכך וישראל נמנעת מלעשות זאת בעצמה, גם לפעול במסגרת בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, אינה שקולה לדרישה להקמת "טריבונלים בינלאומיים".

הפסקה שלך לגבי העובדה שכתבת את התחקיר לסרט "מליון קליעים באוקטובר" לא רלוונטית ולא קוהרנטית. אני לא רואה את הקשר בין הדברים.

אני לא יודע מה הקשר בין "גאווה וציונות" לרצון לסתום פיות, לעשות דה-לגיטימציה לארגוני זכויות אדם ולהסתיר פשעי מלחמה. הרצל חזה באלטנוילנד מדינה דמוקרטית, עם חופש ביטוי, וחברה שוות זכויות וחובות בקהילה הבינלאומית.

הביטוי "להלשין" הוא ביטוי של ילדים בגן, לא של אנשים מבוגרים ובוודאי לא של מדינה החברה בקהילה הבינלאומית. במקרה הטוב זהו ביטוי שאופייני אולי לגטו יהודי בו אסור להלשין לפריץ, או לחברה החרדית כיום, שמסתירה מעשי אונס ואלימות מהשלטונות.

מדוע אתה טוען ש"אנשים כמוני" אינם מעונינים לשמוע את ההוכחה למוסריותו של צה"ל? הרי ההיכרות היחידה שלך איתי היא מהמייל שכתבתי לך, בו ביקשתי דווקא לשמוע. שוב, התגובה שלך לא רציונלית.

יפה שאתה חושב שצה"ל נהג בצורה מוסרית. אחרים חושבים שצה"ל ומנהיגי מדינת ישראל נהגו בצורה לא מוסרית. זכותך להביע את דעתך (למרות שטוב יהיה אם תנמק אותה ותבסס אותה: כך תגדיל את הסיכוי שיתייחסו ברצינות לדבריך). וזכותם להביע את דעתם. הדה-לגיטימציה שאתה עושה להם מהווה איום על הדמוקרטיה.

מה הקשר בין ג'נין לעופרת יצוקה? דו"ח גולדסטון נכתב על עופרת יצוקה. האם העובדה שבג'נין, לכאורה, צה"ל פעל בצורה מוסרית, משמעה שצה"ל לעולם מחוסן מפעולה בלתי מוסרית?

כתבתי לך כי חשבתי בכנות שתוכל להסביר לי למה אתה מתעניין רק ב"הלשנות" ולא מתעניין כלל בשאלה של מה באמת היה שם. תגובתך המתלהמת, הלא רציונלית והלא רלוונטית ציערה אותי, ושכנעה אותי שמעבר להתלהמות "ציונית" (הרצל היה מתחלחל מה"ציונות" שלך ושל אם תרצו, אני חושש) ולאומנית, אין לך הרבה דברי טעם.

אני מקווה שתפסיק את מסע הדה-לגיטימציה וסתימת הפיות שלך. הוא אנטי-עיתונאי, הוא מזכיר עיתונים "מטעם" במשטרים חשוכים, והוא לא מביא לך ולעיתונך כבוד.

בהצלחה בהמשך.

והוא ענה:

 קראתי את השורה הראשונה של המייל שלך.

אין לי כוח לקרוא את ההמשך.

מאחל גם לך הצלחה בהמשך הדרך, תהום גדולה פעורה בינינו.

עניתי לו:

אכן, תהום גדולה פעורה ביני לבין כל מי שנלחם נגד הדמוקרטיה.
בפרט כאשר מדובר בעיתונאי שאינו מבין שתפקידו של עיתונאי הוא לחשוף את עוולות השלטון, ובמקום זאת הוא עוסק ברדיפה, קעקוע וסתימת פיותיהם של אלו שחושפים את עוולות השלטון – אלו שעושים את העבודה שהוא היה אמור לעשות.

והוא ענה:

די, באמת, תפסיק להטפיש את עצמך. מוטב שעה אחת קודם. ואל תלמד אותי לחשוף את עוולות השלטון. ותעזוב אותי בשקט.

תודה

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | 5 תגובות

אלכס צ’ילטון מת

אין הרבה מה להגיד בעקבות מותו המצער של אלכס צ'ילטון לפני כשבועיים. שני המוחות המבריקים שהנהיגו את ביג סטאר מתים (כריס בל מת בתאונת דרכים ב 1978), אבל הם השאירו מורשת עשירה במיוחד, איכותית, אם לא בהכרח כמותית. נהוג לומר שהחשיבות של ביג סטאר, בהיותה להקה כושלת לחלוטין מבחינה מסחרית, היא בעיקר בהשפעה שהייתה להם על להקות אחרות (נהוג להזכיר את REM בהקשר הזה לעתים קרובות). הקביעה הזו מתעלמת מהעובדה הפשוטה שביג סטאר היו להקה טובה בהרבה מכל הלהקות שהושפעו ממנה. מאחר שהמוזיקה שהם תרמו לעולם הינה נכס בעל חשיבות גדולה בהרבה מאשר השפעתם על להקות אחרות שמעולם לא יצרו מוזיקה באותה רמה, הרי שנכון יותר להזכיר קודם כל את המוזיקה שהם עשו – שלושת האלבומים שלהם (כאשר כריס בל היה בלהקה בזמן הקלטת האלבום הראשון, ניגן איתה בכמה שירים באלבום השני ולא היה בכלל באלבום השלישי, שהיה יותר אלבום סולו של מר צ'ילטון), ורק אחר כך את ההשפעה שהיתה להם, ככל שהיתה, על "סצנת המוזיקה האלטרנטיבית" וכיו"ב. כאשר מדברים על יוהאן סבסטיאן בך, למשל, הדבר הראשון שנאמר בדרך כלל אינו עד כמה השפיע על אחרים. ודאי שהוא השפיע על אחרים, אבל עיקר תרומתו לעולם הוא המוזיקה שכתב בעצמו.

מעבר לאלבומים ולמוזיקה עצמה של הלהקה אשר זוכים להתעלמות גורפת בדרך כלל גם בכתיבה עליה (רעה חולה המשותפת לרבים אשר כותבים על מוזיקה מבלי לכתוב על מוזיקה – אם בכלל ניתן לכתוב על מוזיקה יותר מאשר לרקוד על אדריכלות), ראוי לציין את אלבומי הסולו שלו – אלבומים אזוטריים אף יותר מאלבומי הלהקה (ביניהם No Sex, Flies on Sherbert, Bach’s Bottom ואלבום הקאוורים Loose Shoes and Tight Pussy), אבל בהחלט ראוי לחפש אותם (כמו גם את האלבום של הלהקה המחודשת מ 2005 – In Space, שאינו אלבום גדול, אך הוא מכיל כמה שירים מצוינים של מר צ'ילטון, ובראשם Dony). בקריירת הסולו שלו המשיך מר צ'ילטון בסגנון המרושל ועל-סף-התפרקות (קצת מזכיר את Tonight’s the Night של ניל יאנג) שהתחיל באלבום Radio City והגיע לשיא באלבום Third/Sister Lovers (שניהם של ביג סטאר), והתוצאה מעניינת במיוחד אולי דווקא בקאברים. אבל לא רק. בכל אופן, משעמם לכתוב על מוזיקה.

Thirteen

ותמיד כדאי לזכור את הדברים שמר צ'ילטון ומר בל אמרו פעם:

There’s people around who tell you that they know

The places that they send you, and it’s easy to go

They’ll zip you up and dress you down, stand you in a row

But you know you don’t have to – you can just say no

And there ain’t no one gonna turn me round

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

המוטציה

לאחרונה נתקלתי באמירה של פלוני הנושא את השם המשעשע יאיר לפיד, כדלקמן:

 "איני שותף לשמאלנים המפגינים בשייח ג'ראח, איני ליברל נאור החושב שכל בני האדם שווים (מצטער, מהיהודים אכפת לי יותר)".

 אודה ואתוודה, אינני מכיר את מר לפיד. הבנתי שהוא בעל מעמד בעולם התרבות הישראלי, ומכך אני מסיק שהוא בוודאי סופר גדול, משורר, מוזיקאי, פילוסוף גדול או כיו"ב. אין בשום דבר שייכתב כאן כדי לגרוע מהישגיו האמנותיים/רוחניים/הומניים האדירים, בלעדיהם לא היה מגיע למעמד התרבותי אליו הגיע. אלא בכוונתי להתייחס לאמירה זו בלבד, ולמה שהיא מייצגת ומלמדת אותנו. אכן, נראה שגם יוצרי ענק ואמנים גדולים נופלים בלשונם לפעמים.

האמירה המצוטטת משונה ומטרידה בכמה רבדים שונים. קודם כל, ההתייחסות לעקרון השוויון בני האדם כאל עקרון שנוי במחלוקת, של איזו כת "ליברלים נאורים". למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה בה נוסח העקרון שקובע שכל בני האדם שווים באופן ברור וחד משמעי הייתה בהצהרת העצמאות האמריקאית (אם כי ניתן למצוא לו שורשים בכתביהם של לוק והובס), ובהמשך, המהפכנים הצרפתיים אימצו אותו בשמחה. אכן, העקרון היה מהפכני למדי בעולם המערבי של המאה השמונה עשרה, בו המונרכיה האבסולוטית שלטה בכיפה: המחשבה לפיה אין מלך בחסד האל, מורם מעם שהכל נעשה בדברו היתה מחשבה משונה. בימים של עבדות וקולוניאליזם, נלקחה גם כמובנת מאליה עליונותו של הגזע הלבן. לא רק דה פקטו, אלא גם ברמה ההצהרתית. אין צורך לומר גם שהדברים נכונים לגבי עליונותם של הגברים על הנשים. ואולם, כיום, בחלוף למעלה ממאתיים שנה,  העקרון לפיו בני האדם שווים נמצא בלב הקונצנזוס בעולם המערבי (ולא רק בו). למעשה, קשה לדמיין איש ימין – אפילו ימין סהרורי – אמריקאי שמשחרר אמירה דומה ("איני ליברל נאור החושב שכל בני האדם שווים (מצטער, מהלבנים אכפת לי יותר)"). ודאי יש כאלה שחושבים כך, אבל איש לא יעז להתבטא כך. אמת, בארה"ב עקרון השוויון פותח את מגילת העצמאות,  אבל גם מגילת העצמאות הישראלית מבטיחה "שוויון אזרחי מלא" לאזרחי ישראל הלא-יהודים; מר לפיד, כנראה, רואה בהצהרת העצמאות הישראלית מסמך "ליברלי נאור" שאינו יכול להזדהות איתו (וביום בו יעבור חוק הנאמנות של המפלגה הפאשיסטית הישראלית, הוא ייאלץ כנראה לוותר על אזרחותו הישראלית).

היבט משונה נוסף הוא העובדה שמר לפיד אינו מסוגל להבדיל בין שאלת השוויון בין בני אדם, לבין השאלה "ממי אכפת לי יותר". מר לפיד מסיק באופן תמוה מכך ש"אכפת לו יותר" מיהודים, שכל בני האדם אינם שווים. כלומר, העדפותיו האישיות של מר לפיד, הן אלה שקובעות את מעמדם של כל בני האדם – יהודים, ערבים, צרפתים ויבוסים. זה בלבול מהסוג שאנו רואים לעתים קרובות אצל פעוטות בני שנתיים-שלוש, אשר אינם מסוגלים להבחין בין העולם הסובייקטיבי הפנימי שלהם לבין העולם האובייקטיבי הגדול. כאמור, אינני מכיר את הביוגרפיה של מר לפיד, אבל יתכן שהוא מעולם לא חווה חוויות מהסוג שרובנו חווים בגילאים הנמוכים הללו, המלמדות אותנו את ההבדל בין עולמנו הפנימי לבין העולם האובייקטיבי, ואשר עוזרות לנו להבין שהעובדה שאנחנו מעדיפים באופן אישי את רמי, החבר הטוב, על פני עופריקו, הנודניק המנוזל, אין משמעותה שלרמי יש זכויות יתר על פני עופריקו. גם אנשים שכופרים בעקרון השוויון בין בני האדם (וכאמור, לא מוצאים רבים שיצהירו על כך היום, מחוץ לישראל), לרוב אינם טוענים כי אי השוויון נובע מהעדפותיהם האישיות, אלא מעניינים שבעובדה. במאמר מוסגר ראוי גם לציין שההעדפה, או ה"אכפתיות" המיוחדת של מר לפיד כלפי יהודים על פני לא-יהודים אך ורק בשל יהדותם, הינה מפוקפקת ביותר מבחינה מוסרית. לא מדובר בהעדפה לחברים, משפחה או מכרים. מדובר בהעדפה לאנשים שאינך יודע עליהם דבר, ויתכן שהם פושעים ורוצחים נתעבים ומנוולים, ובלבד שהם יהודים. ההקשר המיידי שבו נאמרו הדברים על ידי מר לפיד הוא דוגמא מצוינת: המתנחלים הקנאים שזרקו את המשפחות הפלסטיניות מבתיהן עדיפים על פני המשפחות הפלסטיניות שנזרקו מבתיהן או, בניסוח מדויק יותר, זכותם של הכהניסטים לזרוק את הפלסטינים מהבתים שלהם עולה על זכותם של הפלסטינים להמשיך להתגורר בבתים שלהם. וכל זאת למה? משום שהראשונים הם יהודים, והאחרונים לא.

וזה ההיבט השלישי: ההקשר בו בחר מר לפיד לציין את רתיעתו מאותו עקרון ליברלי לפיו כל בני האדם שווים הינו דווקא סיפור די פשוט מבחינה מוסרית – סיפור הנישול בשייח ג'ראח מעלה שאלות משפטיות לא פשוטות, אבל מבחינה מוסרית הוא פשוט באופן יוצא דופן: אנשים נזרקו מבתיהם והם חיים ברחוב. אותם אנשים נזרקו מבתיהם בשם שטר בעלות ישן נושן של ארגון יהודי, ואולם אלו שנזרקו מבתיהם אינם יכולים לממש את בעלותם באופן דומה על נכסיהם שנמצאים בשטחי 1948, בשל השתייכותם האתנית. בינתיים, קבוצת מתנחלים קיצוניים נכנסה לבתים, בחסות החוק, כחלק ממצוות ייהוד העיר הערבית. זה הכל: היהודים מקבלים הגנה על זכות הקניין שלהם על נכסים בלב שכונה ערבית (שמעולם לא התגוררו בה)  גם במחיר השלכת משפחות מבתיהם, ואילו אותן משפחות אינן יכולות לקבל הגנה על זכות הקניין שלהם על נכסים דומים בשטחי מדינת ישראל בשל השתייכותם האתנית. ואולם, כאן נכנסת העדפתו של מר לפיד לתמונה: העניין אינו עוול מוסרי באמת, משום שהמנשלים הינם יהודים, והמנושלים הינם לא-יהודים. או, כפי שזה היה מנוסח במקום אחר, המנשלים הינם בני הגזע העליון, והמנושלים אינם בני הגזע העליון. לבני הגזע העליון זכויות מלאות והגנת החוק. אלו שאינם בני הגזע העליון – אין החוק מגן עליהם, ואין להם זכויות. ממה שהצלחתי להבין, מר לפיד הוא נצר לניצולי שואה, ועדיין גזענותו הבוטה שלו אינה צורמת לו.

מר לפיד כאדם פרטי, ואפילו כיוצר ואושיית תרבות מן המעלה הראשונה, אינו מעניין אותי. המעניין בסיפור הזה הוא שמר לפיד, למיטב התרשמותי, אינו נתפס בציבור הישראלי כאיש ימין קיצוני ומטורלל. העובדה שבאקלים הציבורי בישראל היום עקרון השוויון בין בני האדם הוא רעיון חתרני של "שמאלנים שמפגינים בשייח ג'ראח" (במובן מסוים יש משהו בדבריו של מר לפיד – אין כל הצדקה לכך שהמפגינים בשייח ג'ראח נמנים כולם על הצד השמאלי של המפה הפוליטית, למעט העובדה שאין מוסר בימין. וזה בדיוק העניין).  על המיינסטרים, שלפי הבנתי מר לפיד מייצג נאמנה, הדבר הזה אינו מקובל כלל וכלל.

יותר מעניין הוא סיפור המוטציה שאירעה בציונות. בשנת 1975 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה המשווה את הציונות לגזענות. ישראל הגיבה בזעם, במידה מסוימת של צדק: הציונות היא תנועה לאומית, וישראל היא מדינת לאום. ואולם, ברמת הפרט (בניגוד לרמה הלאומית), ישראל מבטיחה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה – יהודים ולא יהודים. העקרון הזה ("מדינת כל אזרחיה"), הוא עקרון דמוקרטי בסיסי, ואינו סותר את עקרון הלאומיות ואת היותה של מדינת ישראל המדינה בה מממש חלק מן העם היהודי את זכות ההגדרה העצמית שלו. מהבחינה הזו, הציונות אינה מחייבת גזענות כלל וכלל. המסר עבר. פרנסי המדינה דיברו, פעלו ומחו, והאו"ם שמע את הקולות, ובשעת הכושר (מיד לאחר התמוטטותה של ברית המועצות) העביר, בשנת 1991, החלטה המבטלת את ההחלטה הקודמת, שהשוותה את הציונות לגזענות.

אלא שהמסר לא עבר לאזרחי המדינה היהודית. ההמון הנבער, אשר דומה שמר לפיד הינו מייצג אותנטי במיוחד שלו, לא היה קשוב לניואנסים ולהבדלים הדקים, ולאורך השנים נוצרה מוטציה: התנועה הלאומית שדוגלת בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין (ראה "אלטנוילנד" לתאודור הרצל) הפכה לתנועה שנותנת לגיטימציה לגזענות. מר לפיד מרגיש שהוא יכול להגיד אמירה מהסוג המצוטט לעיל, כי הכל נאמר בחסות הציונות. אין צורך לומר שהשואה, אשר שיחקה תפקיד מכריע בהוצאה מחוץ לכללי המשחק של כל סוגי הגזענות בכל העולם המתורבת, פעלה באופן הפוך כאן: בעוד שהלקח הנכון מהשואה הוא שאסור להיות סובלני לרדיפה של קבוצות אתניות, דתיות, חברתיות, מגדריות וכו', הלקח שיהודים-ישראלים רבים למדו מהשואה הוא שאסור לאפשר לעם היהודי להיות פגיע, ושלפיכך העם היהודי חסין לעולם מפני ביקורת מוסרית, שכן כל פעולת דיכוי, נישול והרג שהוא מבצע מתבצעת לתכלית הזו – כלומר, כדי שלא יתאפשר מצב בו ייפגע שוב.

הציונות לא התחילה את דרכה כתנועה גזענית, והעולם כבר לא חושב שהציונות שקולה לגזענות. אבל יתכן שהמוטציה שהפכה אותה לגזענות בוטה במיוחד, מהסוג שנמצא כבר מזמן מחוץ למגרש המשחקים הלגיטימי בעולם המתורבת, היתה בלתי נמנעת. ההמון הנבער הישראלי – ולא האו"ם – מפרש דה פקטו את הציונות כגזענות, אם כי נראה שהוא אינו מודע לכך: אינני גזען. אני פשוט לא מאמין בעקרון לפיו כל בני האדם שווים, ומצטער, מיהודים אכפת לי יותר. לכן, יהודי תמיד יהיה בדרגה מוסרית עליונה על פני לא יהודי, ללא תלות במעשיהם. אבל גזענות? מה פתאום. גזענות זה של גויים. אנחנו יהודים. לשטוף ולחזור על הפעולה.

 

פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות

סכין בגב האומה

מסיבה כלשהי, שאינה ברורה לי לחלוטין, בחרתי לקרוא את המניפסט הדוחה שהפיק עטו של מר ישראל הראל, בגליון "הארץ" מיום 25.3.2010, תחת הכותרת "חותרים תחת החירות". מטרתו של מאמר זה – אשר, במיטב המסורת האורווליאנית, משתמש במונח "חירות" כדי לתאר את הדיכוי ושלילת החירות דווקא –  היתה לעשות דהלגיטימציה ודמוניזציה מוחלטת למחנה השמאל הזעיר בישראל. כך, שילב מר הראל שקרים בוטים ודיבה ("…אינם מכירים במדינת ישראל, ממש כמו השמאל הקיצוני ומרכיבים בחברה הערבית", "שמאל זה נעזר בסיוע כספי רחב של מדינות זרות וארגונים זרים – בהם שונאי יהודים – הפועלים במסווה של "זכויות אדם" לשלול את זכות העם היהודי לריבונות, לקעקע את הבסיס המוסרי של המדינה היהודית, להשיב את הפליטים הפלסטינים, להשניא את ישראל בעולם ולערער את הלגיטימציה של עצם קיומה." "ארגוני השמאל הקיצוני מספקים את מרבית הנתונים השקריים לדו"ח גולדסטון" ועוד) עם הסתה פרועה המבוססת על שקרים וחצאי אמיתות ("הציבור אינו מודע לכך שממשלות בריטניה, הולנד, שווייץ, נורווגיה, שוודיה ואחרות מממנות את הפגנות שלום עכשיו, את הארגונים המטיפים להשתמטות מצה"ל, את העתירות הסדרתיות לבג"ץ (ואת שיתוף הפעולה של בג"ץ עם ארגונים אלה)" – מסתבר שבג"ץ, גם הוא, ממומן על ידי ממשלות אירופאיות. מר הראל גם רומז שעצם גיוס התרומות בחו"ל משול לבגידה –  למעט, כמובן, כאשר המתנחלים עושים זאת), ונסיון ללבות יצרים קמאיים במטרה ללמד את אותם עוכרי ישראל לקח ("עקב החשיפה התקשורתית הרחבה, הרוב היהודי הציוני מודע למעשי החרדים, ויש לשער שיום יבוא ויעמידם במקומם. אך כנגד הסכנה האמיתית לעתיד חירותו המדינית, ואף בתחום מדינתו המוקטנת, רוב זה נותר פסיווי ומניח לחתרנים לקעקע את זהות המדינה – בדרך לקעקוע קיומה – שלמען הקמתה וקיומה הקריבו עשרות אלפים ממנו את חייהם." ההדגשות הוספו). יש לציין, כי החרדים מוזכרים שלא בטובתם במאמר הזה – מר הראל משתמש בליבוי השנאה נגדם ככלי המשרת את תכלית ליבוי השנאה כנגד השמאל והמיעוט הדמוקרטי במדינה.

 כשקראתי את הטקסט הבזוי הזה, הרגשתי שהוא מזכיר לי משהו, ואחרי כמה דקות נזכרתי: מיתוס ה"סכין בגב האומה". מדובר בסיפור שגרמניה סיפרה לעצמה אחרי תבוסת מלחמת העולם הראשונה לגבי נסיבותיו של אותו הפסד צורב. מתוך חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מציאות התבוסה, נמצא האשם בהפסד: השמאל. השמאל הגרמני – שכלל בעיקר יהודים, כמובן – הואשם בכך שבמהלך המלחמה פעלו אנשיו כסוכנים זרים ועוררו דהמורליזציה בקרב האומה. בסופו של דבר, התנהלות זו הובילה להפסד של גרמניה, ולא, חלילה, התנהלותה של גרמניה עצמה מיום הכרזת המלחמה ועד לסופה. לא ברור לחלוטין מתי ובאילו נסיבות בדיוק הופיע הביטוי לראשונה בהקשר הזה, אך בועדת החקירה הגרמנית למלחמת העולם הראשונה השתמש גיבור מלחמת העולם ונשיאה לעתיד של גרמניה פאול פון הינדנבורג, אשר עוד נכון היה לו תפקיד קריטי בעלייתו של אדולף היטלר לשלטון ובתוצאותיה, בסיפור הסכין בגב האומה כהסבר להפסד. אותו סיפור תפס תאוצה ושימש כחלק הכרחי ועיקרי במצע הרעיל עליו צמחה התנועה הנאצית, ותרם ללגיטימציה שהיתה לרדיפת היהודים, הקומוניסטים והסוציאליסטים בגרמניה הנאצית. לאורך כל חייו, יצא מר היטלר נגד אותם "פושעי נובמבר", שהביאו כביכול לתבוסת גרמניה.

 הדמיון בין רוח דבריו של מר הראל לבין מיתוס הסכין בגב האומה מובהק. כמו מר פון הינדנבורג הגרמני, מר הראל מסית את רוב האוכלוסיה ("הרוב היהודי הציוני", כדבריו) נגד השמאל ונגד הזרים מבית (בגרמניה היו אלה היהודים, בישראל – הערבים)  אותם הוא מאשים ב"מתן גט כריתות למדינה שבה הם אזרחים" (שימו לב לדגש על אזרחותם של ערביי ישראל, המתפרשת כמעין פריבילגיה שברצותנו ניתן וברצותנו ניקח, לתשומת ליבם) בעצם דרישתם לשוויון זכויות אזרחי ולהכרה במאפייניהם הלאומיים. כמו מר פון הינדנבורג, מר הראל מסרב לקחת אחריות על עצמו, ועל הנזק שהתנועה בה הוא חבר – תנועת ההתנחלות – גורמת, והוא מאשים את האחר, את ה"אויב מבית". לדידו של מר הראל, מי ש"משניא את ישראל בעולם" הוא השמאל הישראלי, ששם לעצמו לעשות זאת כמטרה – לא ברור בדיוק למה (כנראה כי הוא מרושע. כמו הג'וקר, או המן הרשע), ולא ישראל עצמה, במעשיה. לא, הדיווח על המעשים ומתן הפומבי לאכזריותו של הכיבוש, הם אלו שמשניאים. לא הכיבוש, הנישול ואכזריותו בעצמם. תומכי השמאל פועלים "לקעקע את הבסיס המוסרי של המדינה היהודית" בכך שהם מנסים להפוך אותה למדינה מוסרית, ולא מעשי המדינה הזאת עצמה, שמקעקעים את הבסיס המוסרי הזה בכך שהם קושרים לעד את המדינה בבסיסה לאפרטהייד, דיכוי האחר החלש, שנאת זרים, נישול, גזענות ורצח. הרצון להפוך את ישראל למדינה דמוקרטית, בעיני מר הראל, מהווה "אי הכרה במדינת ישראל". וכל זאת למה? משום שמדינת ישראל, בעולמו של מר הראל, חייבת להיות מדינה גזענית, מנשלת, מפלה ולא-דמוקרטית, שאם לא כן – יקועקע בסיסה המוסרי!  שוב אנו נתקלים בשימוש של מר הראל במלים כגון "מוסר" ו"חירות" במשמעות ההפוכה לחלוטין ממשמעותן האמיתית. ה"חירות" וה"מוסר" אינן אלא כלים בידיו של מר הראל כדי להבטיח שלא זו ולא זה ישגשגו כאן.

אינני יודע אם מר הראל, כותב בעל מאפיינים פאשיסטיים מובהקים, מכיר את מיתוס ה"סכין בגב האומה" ואת השימוש שנעשה בו. לא הצלחתי למצוא באינטרנט מידע על מר הראל, אינני יודע במה הוא עוסק, מה למד ובמה הוא מתמחה. מחיפושיי באינטרנט התרשמתי שמדובר, כנראה, באיש מפתח בתנועת ההתנחלות והנישול בשטחים הכבושים. אינני מתרשם מכתיבתו שמדובר באיש ספר רחב אופקים, ולא התרשמתי מרמתו האינטלקטואלית, כך שיתכן שהדמיון בין כתיבתו לבין אותו המיתוס הארור הינו מקרי, ונובע מהדמיון המהותי בין תפיסת העולם של יוצרי המיתוס ההוא ותפיסת העולם של מר הראל. יתכן גם כי מר הראל מכיר את המיתוס, מודע לכוחו האדיר ולהשפעתו העצומה על גרמניה ועל העולם באותם ימים, ולכן הוא מנסה לעשות בו שימוש חוזר, במיטב המסורת של אנשי הימין היהודי מאז ומתמיד, אשר לא בחלו בשיתוף פעולה עם גורמים נאצים ופאשיסטיים כדי לקדם את מטרותיהם הפוליטיות. אני מעדיף להניח שהשימוש (הלא מפורש) שמר הראל עושה במיתוס ה"סכין בגב האומה" נובע מבורות, ואינו מודע.   

 הטעות של אנשי שמאל רבים וטובים היא באמונה כי ניתן למצוא בסיס מוסרי משותף עם כל אדם, ובאמונה שאם מדובר באדם ממושקף, אשר איננו מסוכן למראה (לפחות על פי התמונות שמצאתי בגוגל אימג'ס), לא כל שכן אם הוא כותב בעיתון הארץ, קל עוד יותר למצוא את הבסיס הזה. אנשי שמאל רבים מאמינים שבהינתן אותו בסיס לא יהיה קשה לשכנע את אותו איש ימין כי בעצם רב המשותף על המפריד, והבה נעשה שלום ושלום על ישראל. לעתים קרובות, גישה זו באה שלובה בגישה המופרכת לפיה יש לעשות "שלום בין יהודים" לפני שעושים "שלום עם אויבים". הטעות הבסיסית והמסוכנת בגישה הזו, היא שלאיש שמאל אמיתי אין כל בסיס מוסרי משותף עם אנשים מסוגו של מר הראל. אנשי שמאל אמיתי אינם יכולים למצוא בסיס משותף עם אנשים נטולי מצפון, ערכים ומוסר, המאמינים בעליונות של קבוצה אתנית אחת על השניה, בכך שמאבק לחירות הינו מאבק שיש לקעקע ולהצמית, בכך ששוויון הוא ערך חתרני ומסוכן, ובדרוויניזם חברתי.

 קל לטעות ולחשוב שלפחות אל מול אירועים היסטוריים קיצוניים, כגון השואה, ניתן להתאחד ולמצוא בסיס מוסרי משותף, אבל גם זו טעות: ברור שיש קונצנזוס מקיר לקיר על אי מוסריותה של השואה, אבל בעיני איש שמאל הומניסט נוראותה המוסרית של השואה היא בהשמדה השיטתית והתעשייתית של אנשים בגלל שיוכם האתני, עמדותיהם הפוליטיות או נטייתם המינית, בעוד שבעיני אנשי ימין רבים (אם כי לא בעיני כולם, כמובן), נוראותה המוסרית של השואה היא בהשמדה השיטתית של יהודים, באשר הם יהודים. יתכן שאם לא היו יהודים – העוול המוסרי היה קטן יותר, בעיני אותם אנשים. אינני יודע מהי עמדתו של מר הראל בעניין. מהתרשמותי מטוריו, ומעולמו המוסרי כפי שבא לידי ביטוי בהם, אני בספק אם העמדה ההומניסטית האוניברסאלית מקובלת עליו.

 יש אנשים רבים שעולם הערכים שלהם שונה לחלוטין מעולם הערכים שלנו, ואין כל טעם לויכוחים ערכיים עם אותם אנשים: מה הטעם בלנסות לשכנע אדם שמתעב פלפלים ואוהב עגבניות שכדאי לו לאכול פלפלים, כי הם טעימים? זה ויכוח עקר וחסר תוחלת. בדיוק באותו אופן, אם אתה איש שמאל הומניסט, אין טעם להתווכח עם אנשים שמחזיקים באידיאולוגיה פאשיסטית וגזענית, ולנסות לשכנע אותם שפאשיזם וגזענות הם דברים רעים. אין שום טיעון רציונלי שיכול לבסס את הטענה שמשהו הוא "טוב" או "רע". לכן, אנשים מסוגו של מר הראל יש להביס בקלפי או במלחמת אזרחים. למרבה הצער, הסיכויים לכך קלושים. אין זה מקרה, שמר הראל מרשה לעצמו לפרסם טור כזה באקלים הציבורי בישראל של היום. גם מיתוס הסכין בגב האומה שגשג באקלים ציבורי מסוים, ולא רק ליבה אותו, וספק אם מישהו היה מעז להעלותו בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה.  אני תוהה אם מר הראל היה מרשה לעצמו לפרסם טור כזה לפני עשרים שנה, והמשמעות של העובדה שטור כזה מפורסם באקלים הציבורי הנוכחי ברורה: הסיכוי לשינוי בלי קטסטרופה או התערבות חיצונית קלוש. 

 לקריאה בעניין מיתוס הסכין בגב האומה והשימוש שנעשה בו בארצות הברית –

 http://harpers.org/archive/2006/06/0081080

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות