שקרים ואיומים: "קדימה" וחברותיה מכות שנית

עשרים וחמישה חברי כנסת – כולל, כמובן, חברי כנסת ממפלגת "קדימה" – חתומים על הצעת חוק: איסור הטלת חרם. מדובר בעוד אחת מהצעות החוק שמטרתן לחסל ולרסק את שאריות הדמוקרטיה שאנחנו מספרים לעצמנו שעדיין יש כאן, ובאופן ספציפי יותר, מטרתה כפולה: לאסור על כל פעילות שעשויה לעודד הטלת חרם על ישראל או על "איזור הנמצא בשליטת ישראל", וכן להעניש את הרשות הפלסטינית על סירובה להמשיך לממן את הכיבוש המתבטא בהטלת חרם על תוצרת התנחלויות.

הצעת החוק קובעת כי אין ליזום חרם נגד מדינת ישראל, לעודד השתתפות בו, או לספק סיוע או מידע במטרה לקדם אותו, וקובע פיצויים עונשיים ונזיקיים על אזרח ישראלי העובר על איסור זה. במקרה שאזרח זר עבר על הוראת החוק, כניסתו לישראל ופעולות בחשבונות בנק, מקרקעין וכיו"ב יאסרו למשך עשור. בכל הנוגע לרשות הפלסטינית ("ישות מדינית"), הצעת החוק קובעת כי ישראל תוכל לחמוס ממנה כספים שישמשו לפיצויי הנזקים שיגרמו על ידי החרם שהטילה על תוצרת התנחלויות. במלים אחרות, להכריח את הפלסטינים להמשיך לממן את הכיבוש ואת הנישול שלהם עצמם, גם בניגוד לרצונם.

נזר הבריאה החתומים על הצעת החוק הפסיכית הזו אינם מסתפקים בכך. בעוד שכלל ידוע הוא שחוק אינו חל רטרואקטיבית, הגדילו חברי הכנסת לעשות והוסיפו סעיף (9 ב') שקובע כי מי שקרא לחרם בשנה שלפני חקיקת החוק, יהיה מחויב להוכיח כי הוא מתנגד כעת לחרם, על מנת שלא יוטלו עליו הסנקציות הקבועות בחוק.

אלו דברי ההסבר להצעת החוק:

"חוק זה מטרתו להגן על מדינת ישראל בכלל ועל אזרחיה בפרט מפני חרמות אקדמיים, כלכליים ואחרים, הבאים מחמת הקשר שלהם למדינת ישראל. בארה"ב קיים חוק דומה המגן על ידידותיה מפני חרם של צד שלישי, כאשר הנחת היסוד היא שאזרח או תושב המדינה לא יקרא להטלת חרם על ארצו הוא או על בעלות בריתה. הנחה זו הופרכה ככל שהדברים אמורים באזרחי ותושבי ישראל. אם ארה"ב מגינה בחוק על ידידותיה, קל וחומר שלישראל קיימת החובה והזכות להגן בחוק עליה ועל אזרחיה. הצעת החוק מבדילה בין שלושה סוגים שונים של חרם: חרם שהוטל על ידי תושב או אזרח ישראל, חרם שהוטל על ידי תושב או אזרח זר, וחרם שהוטל על ידי ישות מדינית זרה, לפי קביעת ממשלת ישראל או בחוק שחוקקה הישות המדינית הזרה. האיזון בין טובת הציבור והמדינה לחירות הפרט בא לידי ביטוי בהגבלת חלות החוק לייזום או קידום חרם, תוך הימנעות מהתייחסות לשיקולי הפרט בבואו לבחור לעצמו מוצר או שירות."

שני דברים מעניינים בדברי ההסבר (הקצרצרים) תפסו את עיני:

הטענה כי בארה"ב קיים חוק דומה נראתה לי בלתי סבירה לחלוטין, ולכן פניתי לח"כ אלקין במייל וביקשתי הפנייה לאותו חוק. אחד מעוזריו הפנה אותי לחוק אמריקאי (למעשה תיקון לחוק) בשם Exports Administration Amendments of 1977. אליה וקוץ בה – החוק המדובר אינו דומה כלל להצעת החוק הישראלית: החוק האמריקאי אוסר על גופים עסקיים בתנאים מסויימים לסרב לקיים פעילות עסקית (להפלות לרעה למעשה) עם גורמים במדינות אשר הוטל עליהן חרם על ידי מדינה שלישית (כפי שניתן לראות כאן). אפשר להתווכח על מידת המעורבות הרצויה של הממשלה האמריקאית בסחר הבינלאומי של חברות אמריקאיות, אבל אי אפשר להתווכח על כך שבשום מקום בחוק האמריקאי אין הגבלה של חופש הביטוי של מאן דהוא בכלל, ואין איסור על קריאה לחרם או יוזמת חרם בפרט. בדיוק כשם שחל איסור על חברות אמריקאיות לייצא למדינות שמוטלות עליהם סנקציות, אבל אין איסור על אזרחים אמריקאיים לקרוא להסרת הסנקציות. חברי הכנסת שטוענים בדברי ההסבר כי קיים חוק דומה בארה"ב, במטרה להרגיע את חבריהם שעשויים לחשוש מלהצביע בעד חוק שנראה, על פניו, מטורף לחלוטין, בעצם מוליכים אותם שולל.

באותו הקשר, עוד הצגה מטעה של המציאות יש בקביעה "אם ארה"ב מגינה בחוק על ידידותיה, קל וחומר שלישראל קיימת החובה והזכות להגן בחוק עליה ועל אזרחיה", ממנה עולה כי ארה"ב הלכה צעד אחד מעבר לחוק המוצע, אשר מסתפק בהגנה על ישראל עצמה, כאשר ארה"ב מגינה על "ידידותיה". כאשר מבינים את ההבדל בין החוק האמריקאי להצעת החוק הישראלית – החוק האמריקאי עוסק בנטילת חלק בחרם קיים ואילו הצעת החוק הישראלית מציעה לאסור על קריאה לחרם או תמיכה מכל סוג שהוא בו – ברור גם מקור ההבדל. ישות עסקית אינה יכולה להימנע מ"פעילות עסקית" במדינה בה הישות ממוקמת גם אם תרצה בכך, וממילא אין טעם לאסור בחוק על החרמת המדינה על ידי אותה הישות.

אין צורך לציין כי לא בכדי אין חוק אמריקאי דומה להצעת החוק הישראלית – חוק כזה היה נוגד את התיקון הראשון לחוקה ומבוטל על ידי בית המשפט העליון. ניסיתי להסביר לאותו עוזר את ההבדל בין החוקים, ומדוע ראוי להסיר את ההתייחסות לחוק האמריקאי, אשר עלולה להטעות את חברי הכנסת, מדברי ההסבר. הנסיון כשל, ותשובותיו היו ברמה נמוכה מאוד. השלב הבא הוא פניה ללשכה המשפטית של הכנסת, שלטענת אותו פקיד אישרה את נוסח דברי ההסבר, בבקשה להסיר כל התייחסות שקרית מדברי ההסבר להצעת החוק.

אולי יותר מעניין מהאנלוגיה המטעה הוא המשפט המאיים החותם את דברי ההסבר מעליבי האינטליגנציה והעילגים הללו:

"האיזון בין טובת הציבור והמדינה לחירות הפרט בא לידי ביטוי בהגבלת חלות החוק לייזום או קידום חרם, תוך הימנעות מהתייחסות לשיקולי הפרט בבואו לבחור לעצמו מוצר או שירות."

חשוב לשים לב למשמעות המשפט הזה: חברי הכנסת רומזים לנו שיש אפשרות, אפילו שאינה מתקיימת כרגע, שיהיה חוק שיאסור על אנשים פרטיים להימנע מלקנות, לדוגמא, מוצרי התנחלויות משום שהם מתנגדים לכיבוש ולנישול הכרוך ביצורם. אמנם, למען ה"איזון" בין זכויות הפרט לבין "טובת הציבור והמדינה" (שהרי ברור ש"טובת הציבור והמדינה" היא המשך הכיבוש), החליטו הגאונים הנאורים בכנסת שלא להתערב בשיקולי הפרט בבואו לרכוש לעצמו מוצר או שירות, אבל במצב אחר, בהחלט יתכן שה"איזון" אותו עושים חברי הכנסת יטה יותר לצד "טובת הציבור והמדינה", ואז אדם שיפעיל שיקולים שאינם נראים לדליה איציק ואחרים ברכישת העוגיות שלו, או פטריות היער שלו, או הדאודורנט שלו, יחוייב בנזיקין. העובדה שבעיני חברי הכנסת, האמירה הזו – אודות האיזון שבא לידי ביטוי באי התערבות בשיקולי הפרט בבואו לרכוש לעצמו מוצר – נראית אמירה סבירה, אמירה שניתן בכלל להשמיע במדינה דמוקרטית ולכלול בדברי הסבר להצעת חוק, מדאיגה אולי יותר מכל החוק המטומטם הזה.

לא יזיק לציין במפורש את שמות מוליכי השולל ואויבי הדמוקרטיה החתומים על ההצעה הזו. חלקם נמצאים בכנסת בזכות לא מעט שמאלנים – חלקם אף מצביעי חד"ש פוטנציאליים – שהחליטו שהדבר הכי חשוב הוא "רק לא ביבי", ובסוף קיבלו גם את ביבי וגם גרועים ממנו במפלגה שהצביעו עבורה: זאב אלקין, דליה איציק, אריה אלדד, אופיר אקוניס, צחי הנגבי, משה גפני, דוד רותם, דוד אזולאי, זבולון אורלב, יריב לוין, חיים כץ, יואל חסון, ציפי חוטובלי, ליה שמטוב, רוברט אילטוב, אברהם מיכאלי, מנחם אליעזר מוזס, יעקב כץ, רוחמה אברהם-בלילא, מגלי והבה, כרמל שאמה, דני דנון, אלכס מילר, יצחק  וקנין, אורי מקלב.